בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"בושה": יצירה בעלת נפח כה מערפל ומטריד

בין גוף לנפש, בשר לרוח, גבר לאשה ואח לאחות. האמביוולנטיות של "בושה" הופכת אותו ליצירה מערפלת ומטרידה

14תגובות

בזכות סצינה אחת בעיקר שווה לצפות ב"בושה", הסרט השני שביים האמן הבריטי סטיב מקווין. יש סיבות נוספות שבזכותן שווה לצפות בו, אבל הסצינה הזאת מעניקה לו את מרכזו הפועם אף שאינה שייכת לגיבור, שנוכח כמעט בכל סצינה, אלא לדמות המרכזית השנייה שזמן המסך שלה קטן בהרבה.

גיבור הסרט הוא ברנדון (מייקל פאסבנדר), שיום אחד חוזר לדירתו הניו-יורקית היוקרתית, שכמעט שום סממן אישי לא מאפיין אותה, ומגלה בחדר האמבטיה שלו את אחותו הצעירה סיסי (קארי מאליגן). ממבט ראשון אפשר לראות כי אם ברנדון מפגין שליטה עצמית, הרי סיסי תמיד על סף שבירה. היא באה אליו כי קיבלה עבודה כזמרת במועדון ואין לה היכן להיות.

יחסו של ברנדון לאחותו מורכב מקרבה, רתיעה, אפילו סלידה מהשבריריות שהיא משדרת. למרות רגשותיו המעורבים בנוגע אליה, הוא מסכים ללכת להופעה שלה. כאן באה הסצינה שהזכרתי. במועדון, שהוא אלגנטי ומהסוג שמכנים כיום בארצות הברית "קברט", מבצעת סיסי את "ניו יורק, ניו יורק", שיר הנושא שנכתב לסרטו של מרטין סקורסזי ומבוצע לעתים כה קרובות שכבר נמאס לשמוע אותו. לא הפעם. בניגוד לביצועים המוכרים של השיר, בעיקר של שני המבצעים המזוהים עמו, לייזה מינלי, שכיכבה בסרט המקורי, ופרנק סינטרה, שהפכו את שירם של קאנדר ואב להימנון של נחישות, אופטימיות ותקווה, קארי מאליגן, בביצועה האטי עד כדי הפתעה, הופכת את "ניו יורק, ניו יורק" לקינה על ייאוש וכישלון ידוע מראש. מרגישים שסיסי אינה מאמינה אפילו במשפט אחד שהיא משמיעה בנוגע לסיכוייה להצליח במקום שהיא נמצאת בו. הפער בין המלים לרגש שהיא מביעה מעניק לביצוע את עוצמתו. כאשר, בזמן הביצוע, מצלמתו של מקווין עוברת לברנדון, והצופים רואים אותו דומע, הדמעות מעט מיותרות אבל מבינים מדוע הוא בוכה. אם מאליגן התגלתה כהבטחה ב"לחנך את ג'ני", הרי הופעתה ב"בושה", בעיקר בסצינה הזאת, מוכיחה שהיא הרבה יותר מזה.

הצופים מבינים את דמעותיו של ברנדון לנוכח הופעתה של סיסי, שהיא מרגשת וגם מעט פתטית, כמו דמותה של סיסי עצמה; אבל מקווין מותיר גם הרבה בסרטו שהוא מחוץ להבנתנו המיידית. יש קווי דמיון בין "בושה" לסרטו הראשון של מקווין, "רעב" מ-2008, שהציג את סיפורה האמיתי של שביתת הרעב שפרצה בכלא בריטי באירלנד ב-1981 בהנהגתו של בובי סנדס שהרעיב את עצמו למוות.

"בושה", לעומת "רעב", הוא אמנם אך ורק פיקציה, אבל גם הוא עוסק בגבריות קיצונית, המערבת יחס מתעלל, משפיל ומתאכזר אל הגוף הגברי, והיא ההתמכרות למין. ברנדון מכור לסקס, לאוננות ולפורנוגרפיה. לא אכפת לו מי מספקים לו את הפורקן המיני לו הוא נזקק כל העת: אשה, גבר או הוא עצמו. חלק ניכר מכוחו של "בושה" נובע מכך שמקווין ושותפתו לכתיבת התסריט, אבי מורגן, אינם הופכים את דמותו של ברנדון למקרה מבחן; הצופים לא אמורים "להבין" מדוע ברנדון הוא כזה. הוא כזה, וזהו.

מובן שלהיסטוריה המשפחתית שלו וליחסיו עם אחותו יש מקום בסיפור הזה, אבל אלה אינם אמורים לספק לצופים הסבר להתמכרות של ברנדון, והסרט כמעט אינו מספק אפילו פרט ביוגרפי אחד שיבאר כיצד ברנדון נהפך למה שהוא. אם יש רמיזה לילדות מיוסרת ולגילוי עריות, הרי היא נותרת בגדר רמיזה שהצופים מעלים בעצמם. לפיכך אפילו דמעותיו של ברנדון בזמן הופעתה של אחותו, אף שהן "מובנות", נותרות בגדר תעלומה, וזו האמביוולנטיות הרגשית שהופכת את הסרט ליצירה בעלת נפח כה מערפל ומטריד אפילו.

אף ש"רעב" התבסס על אירוע שהיה, וגיבורו (שגם אותו גילם פאסבנדר) היה קיים במציאות, מקווין השתמש באירוע ההיסטורי כמסד שעליו בנה את סרטו כדיוקן שעסק בייסוריו של הגוף הגברי הנתון במצבים קיצוניים. בממד הזה של "רעב", וגם של "בושה", מתגלה בראש וראשונה עברו של מקווין כאמן. הפיסיות של שני הסרטים היא בעלת עוצמה אדירה ושני הסרטים יוצרים עימות תמידי בין ניגודים, שבמקרה של "רעב" היה בין גוף לנפש ובשר לרוח וב"בושה" הוא בין אותם גורמים בתוספת העימות בין גבר לאשה ובין אח לאחות.

קדימון הסרט בושה

יש לסרטיו של מקווין נפח של אמנות חילונית ודתית, גשמית ורוחנית, והצופים נטמעים במערבולת הרגשית והרעיונית המתהווה על ידי העימותים השונים האלה. אחד הסרטים שנזכרתי בהם בזמן הצפייה ב"בושה" היה גרסתה המקרטעת אך לא חסרת העניין של הבמאית מארי הארון מ-2000 לספרו של ברט איסטון אליס "אמריקן פסיכו". ברנדון אינו רוצח, ובסרטו של מקווין אין ההומור השחור וגודש האירוניה שאיפיינו את סרטה של הארון, אבל גם סרטו של מקווין משרטט דיוקן של גבריות עירונית אלגנטית, צוננת ומפחידה.

לעושרו של הדיוקן הזה תורמת הופעתו של פאסבנדר, שנהפך לכוכב בעל נוכחות הניצב במרכז המפה הקולנועית העכשווית (בימים אלה אפשר לראות אותו מגלם את קרל יונג בסרטו של דייוויד קרוננברג, "שיטה מסוכנת", ומעניין להשוות בין שני הסרטים, שעוסקים בגוף ובמיניות, ולהשוות בין התפקידים שהוא מגלם בהם).

בעוד שפאסבנדר מספק לסרט את מרכזו הצונן והקפוא כמעט, מאליגן מספקת לו את לבו הרוטט והפגוע. אין זה משנה מהו הסיפור בין שניהם. שניהם נוכחים באותו הסרט ונוכחותם המשותפת חושפת בו את סדקיו האנושיים, שבלעדיהם היו נותרים סמויים והופכים את "בושה" ליצירה מוגבלת.

ומה בנוגע לבושה שהסרט נקרא על שמה? האם זו בושתם של ברנדון וסיסי או הבושה כמצב קיומי הנובע מכל התנהגות אנושית? אין זה משנה כיצד משיבים על השאלה. העובדה שסרטו של מקווין מציב אותה כבר הופכת את הצפייה בסרטו לחוויה.

"בושה". בימוי: סטיב מקווין; תסריט: סטיב מקווין, אבי מורגן; צילום: שון בוביץ; שחקנים: מייקל פאסבנדר, קארי מאליגן, ג'יימס בדג' דייל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו