בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"משחקי הרעב": מוציא את התיאבון

עם סצינות אנמיות, סיפור אהבה חסר תשוקה וגיבורה בעלת הבעה אחת - יוצרי "משחקי הרעב" הצליחו ליצור מהחומרים הטעונים ביותר סרט חסר כל אמירה

99תגובות

בפני יוצרי "משחקי הרעב" עמדה משימה לא קלה: כיצד ליצור סרט שמתאר כיצד 24 צעירים נשלחים להרוג זה את זה, עד שאחד מהם שורד כמנצח, ועם זאת ליצור סרט שיהיה מיועד "לכל המשפחה", ויספק את קהל הצעירים שהפכו את טרילוגיית ספריה של סוזאן קולינס, שהסרט הזה מבוסס על הראשון שבהם, לרבי מכר ענקיים. מהמשימה הזאת נבעה משימה נוספת, והיא כיצד לא למתן את המקור הספרותי, כדי לא לאכזב את קוראיהם של הספרים, שיועדו למה שמכונה בתעשיית ההוצאה לאור בארצות הברית "מבוגרים צעירים" (זה אותו קהל שגם סדרת ספרי "דמדומים" יועדה להם).

"משחקי הרעב" כבר הכניס 155 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו בארצות הברית, והובטחו לו סרטי המשך, אבל יוצריו מימשו את המשימות בצורה קלוקלת ביותר. לא קראתי את ספריה של קולינס. כבר מזמן איני משתייך לקהל המתבגרים שהיא כותבת לו כך שאינני יודע באיזו מידה ספריה כן מצליחים לומר משהו משמעותי על המציאות העתידנית שבה צעיריה פועלים; אבל, כשמדובר בסרט, איני זוכר דוגמה נוספת של סרט שעוסק בחומרים כה טעונים כמו "משחקי הרעב", ואינו אומר עליהם כלום.

 

אם יש משהו אחד שעולה בעוצמה מהסרט, הרי זו הזהירות המרבית שבה יוצריו ניגשו אל החומר המקורי כדי להפוך אותו למוצר קולנועי שלא יפגע באיש. הצעירים יקבלו את מה שהספר סיפק להם. מאחר שבקולנוע האלימות היא מיידית ובלתי אמצעית יותר מאשר בספרות, הוריהם לא יחששו מהתוצאה ולא ימנעו מיקיריהם לצפות בו.

זהו סרט אנמי לחלוטין והאנמיות הזאת אינה מאפיינת רק את מרכיביה האלימים של העלילה, אלא זולגת גם להיבטים הרומנטיים שלה. כבר מזמן לא נראה סיפור אהבה כה חסר תשוקה כמו זה שמתפתח בין שני גיבורי הסרט, ובהשוואה למשולש הרומנטי שאמור להתהוות בסרט, זה שמתואר בסדרת סרטי "דמדומים" נדמה כמו שיא הלהט הרומנטי.

בחירה מפתיעה

בגלל המשימות הלא פשוטות שעמדו בפני יוצרי הסרט, נבחר גרי רוס לביים אותו. זו בחירה מפתיעה ואפילו תמוהה ביוצר שתפוקתו עד כה היתה מועטה למדי. מצד אחד, רוס היה מעורב ביצירתן של שתי פנטסטיות שעסקו באופן מקורי ונבון בנפתולי נעורים; הוא כתב ב-1988, עם אן ספילברג, את התסריט של "ביג", שביימה פני מארשל, שסיפר על ילד בן 12 שמתעורר כגבר בן 30. והוא ביים ב-1998 את "פלזנטוויל", פנטסיה סימפטית על צמד צעירים שחודרים לעבר אמריקאי שחור-לבן ומחדירים בו צבע.

מצד שני, רוס כתב ב-2004 את התסריט לגרסה חדשה של "לאסי" וב-2003 ביים את "אגדה אמריקאית: סיביסקיט", סיפורו האמיתי של סוס ששרד כנגד כל הסיכויים; ואף שהסרט היה מועמד לאוסקרים, בהם לסרט הטוב ביותר, שום סרט מאלה שרוס היה מעורב בכתיבתם או בבימויים (כולל הקומדיה הרומנטית הפוליטית המתונה "דייב" מ-1993 שכתב ואיוון רייטמן ביים) לא הכינה אותו לסרט כמו "משחקי הרעב". נדמה שהוא נבחר לביים אותו בגלל המתינות שלו. כי איש לא חשש שהוא יתפרץ פתאום בהתקף של אלימות לא צפויה שתפגע בנגישותה של הסרט לקהל היעד שלו. המפיקים סמכו כנראה על הצייתנות שלו, והצייתנות הניבה סרט שאין בו רגע אחד של חותם אישי מקורי או אותנטי.

אז ככה: בעתיד הקרוב למדי, אמריקה נהרסה ובמקומה הוקמה מדינה בשם פאנם, שמחולקת ל-12 מחוזות שמשרתות את בירתה המכונה הקפיטול ובראשה עומד נשיא דיקטטור (דונלד סאתרלנד, ששוב מבצע את תפקידו הקטן כשהוא דובר בקול שקט שאמור להעצים את האיום הטמון בדמותו, אך הפעם סתם מיתרגם למונוטוניות). בכל שנה מארגן הקפיטול תחרות הישרדות בין 12 המחוזות, שבה מכל מחוז נבחרים בהגרלה נער או נערה אחת (לפעמים אפילו ילד או ילדה אחת) שנשלחים ליער שהוא זירה טלוויזיונית, שכל מה שמתרחש בה משודר לתושבי פאנם, שחייבים לעקוב אחר צייד האדם המתקיים בה.

מארי קלוז

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

ממחוז 12 נבחרים קטניס אוורדין בת ה-16 (ג'ניפר לורנס), שמתנדבת להשתתף במשחק במקום אחותה הקטנה ששמה יצא בהגרלה, ופיטה מלארק (ג'וש האטצ'רסון), בנו של האופה המקומי. מה שמסבך את העניינים היא העובדה שפיטה אוהב את קטניס (ואם הוא ירצה לנצח במשחק הוא יצטרך להרוג את קטניס או שקטניס, שאינה אדישה כלפיו, תצטרך להרוג אותו), וגם שקטניס, בצאתה למשחק, מותירה מאחוריה מחזר צעיר נוסף בשם גייל הותורן (ליאם המסוורת), שהוא דמות שהתסריטאים של "משחקי הרעב" פשוט שכחו לפתח אותה.

חלקה הראשון של העלילה מתאר כיצד 24 משתתפי המשחק מרוכזים בקפיטול כדי שחבורה של דמויות גרוטסקיות יעצבו את דמותם ויציגו אותם בפני קהל הצופים. אלה כוללים, בין השאר, מנחה תוכנית אירוח עם שיער סגול (סטנלי טוצ'י) ומנחת תוכנית פרסים (אליזבת בנקס), שהמראה הגרוטסקי שלה מעורר את התחושה שהיא יצאה מהצגת חובבים של "אליס בארץ הפלאות" (ככלל, יש בסרט התייחסויות לשתי היצירות המוכרות ביותר העוסקות במצוקתן של נערות: "אליס בארץ הפלאות" ו"הקוסם מארץ עוץ", אבל אף אחת מההתייחסויות האלה אינה מתוחכמת במיוחד).

ואז מתחיל המשחק, והסרט קורס כליל. אילו "משחקי הרעב" היה זוכה לעיבוד נבון ובעל נפח, הוא היה נוגע בדרך אלגורית ואכזרית אפילו בתחרות המתקיימת בין בני נוער ובתוקפנותם זה כלפי זה (וייתכן שהספר עשה זאת, ולכן הוא נגע בצעירים רבים כל כך).

ציד אדם הופיע כמרכיב עלילתי במספר רב של סרטים; נוצרו גרסאות לסיפורו של ריצ'רד קונל "המשחק המסוכן ביותר", שסיפר על צייד מטורף שמפתה קורבנות לבוא אל האי הבודד ששייך לו; אבל סרטים ספורים העתיקו את הסיטואציה הזאת לעולמם של צעירים.

הזדמנות מוחמצת

אילו "משחקי הרעב" היה מבצע את מלאכתו נאמנה הוא אולי היה מצטרף ל"Battle Royale", סרטו של הבמאי היפאני קינז'י פוקאסאקו מ-2000, שעלילתו די דומה לזו של "משחקי הרעב" (הסרט תיאר כיצד ממשלת יפאן כופה על תלמידי כיתה בתיכון לצוד ולהרוג זה את זה. לעומת סרטו של רוס, סרטו של פוקאסאקו היה מזעזע באמת, ואף שזה נשמע אכזרי, גם מצחיק, והומור הוא מרכיב שחסר לחלוטין בסרט "משחקי הרעב").

בנוסף לעיסוק בתוקפנותם התחרותית של בני נוער, היה "משחקי הרעב", לו נכתב ובוים כהלכה, נוגע בתופעת ההיענות העכשווית לתופעת הגלדיאטורים הטלוויזיוניים המשתתפים בתוכניות המכונות "ריאליטי", ודן באופן שבו התוכניות האלה משרתות חזון אנושי, חברתי, תרבותי ופוליטי כוחני ואף פאשיסטי (ואין צורך להזכיר אפילו את השערורייה זוטא שמתרחשת בימים האלה בקשר ל"האח הגדול" כדי להדגיש עד כמה הנושא הוא רלוונטי); אבל הסרט, מלבד הצגתו את מארגני המשחק כגרוטסקיים, אינו נוגע אפילו בסוגיה הזאת, והאופן שבו הוא מתאר את ארגון המשחק נדמה חובבני עד כדי גיחוך כמעט.

המומלצים של אורי קליין>>>

לכל ביקורות הסרטים>>>

"משחקי הרעב" סיפק ליוצריו הזדמנות להציג לקהל גיבורה צעירה עזת מזג וביטוי, אבל גם ההזדמנות הזאת מוחמצת, כי אין כמע שום הזדמנות להכיר את יריביה. איש מהם כנראה לא משתווה לה (ואז ההערכה שלנו של כישוריה פוחתת) ומלבד לפרק סנטימנטלי בעלילה, שבה קטניס יוצרת קשר עם מתחרה צעירה שלה (אמנדה סטנברג), קטניס אינה מביעה יותר מרגש אחד, והוא נחישות, וזה אינו מעורר אמינות בקשר הרומנטי שהיא מפתחת או מבטיח טובות לקשרים הרומנטיים שהיא תפתח בעתיד.

האשמה במידה מסוימת היא גם בשחקנית ג'ניפר לורנס, שכה הרשימה ב-2010 ב"קר עד העצם", סרטה של דברה גראניק, שזיכה אותה במועמדות לאוסקר. ב"משחקי הרעב" היא עושה בעצם את אותו תפקיד, רק בלי ההקשר העלילתי, הרגשי והאידיאולוגי שהעניק לסרטה של גראניק את נפחו ועוצמתו. אותו מבע שרוי על פניה של לורנס מתחילת הסרט ועד לסופו, עד שנדמה כי כל מה שהיא עברה בסרט, ואלה לא היו דברים קלים, לא הותיר בה חותם, וקשה להזדהות עם דמויות שכאלה.

לרוב אינני שש לקראת סרטי המשך, ולרוב די רווח לי כשסדרה שכזאת מגיעה לסיומה. אבל במקרה של "משחקי הרעב" התחושה הזאת חזקה במיוחד. אם לא יחול שינוי משמעותי בחזון הקולנועי המניע את הגרסה הקולנועית של הטרילוגיה של סוזאן קולינס, וכרגע אין סימן לחזון בכלל בסרטו של רוס, צפוי שיממון הולך ונמשך, כי זהו, בסופו של דבר, "משחקי הרעב": מוצר קולנועי שיש בו משהו מדכא אפילו בשל הדלות שהוא מייצג בדרכו אל גריפת הדולרים בקופות.

"משחקי הרעב". בימוי: גרי רוס; תסריט: גרי רוס, סוזאן קולינס, בילי ריי; על פי ספר מאת סוזאן קולינס; צילום: טום סטרן; מוסיקה: ג'יימס ניוטון האוורד; שחקנים: ג'ניפר לורנס, ג'וש האטצ'רסון, ליאם המסוורת, וודי הארלסון, אליזבת בנקס, סטנלי טוצ'י, דונלד סאתרלנד, לני קרביץ, וס בנטלי, אמנדה סטנברג, טובי ג'ונס

לפרטים ומועדי הקרנה>>>

עוד סרטים מדוברים: בושהקרוב להפליא ורועש להחריד | שיטה מסוכנת | הוגו | ד"ר פומרנץ | פרידה | אשת הברזל | חייבים לדבר על קווין | נערה עם קעקוע דרקון | ג'יי אדגר | הנשים בקומה 6 | אלוהי הקטל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו