בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"מחוברים לחיים": לוחץ על בלוטות הרגש

שובר הקופות הצרפתי, על אודות אלמן משותק ומטפלו האפריקאי, הוא מכונה קולנועית המנסה לגרום לצופה, באופן כוחני ומניפולטיבי, לצאת בהרגשה טובה

111תגובות

אין לי שום דבר נגד סרטים שרוצים לממש את היעד הקולנועי של הוצאת הקהל מבית הקולנוע באותה תחושת"Feel Good" שהקולנוע ההוליוודי חותר אליה, ואפילו הפך את שמה לחלק מהעגה של התעשייה האמריקאית. אין ספק שאנו זקוקים לעתים לתחושה הזאת, היום אולי אף יותר מתמיד. אך יש לי משהו נגד סרטים שהופכים את מימוש המטרה הזאת למכונה קולנועית - כל אחד מכפתוריה לוחץ עלינו וכל אחד מגלגליה המשומנים-היטב דורס אותנו כך שנרגיש את אותה תחושה טובה שהסרט מייחל לייצר.

כזה הוא "מחוברים לחיים", סרטם הרביעי של צמד התסריטאים והבמאים הצרפתים אוליבייה נקש ואריק טולדנו, שלפחות על פי הכנסותיו בקופות עד כה הצליח לממש את היעד הזה בצורה יעילה במיוחד: הכנסותיו בצרפת בתוספת הכנסותיו במדינות אירופיות נוספות כבר הופכות אותו לסרט הרווחי ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי. בנוסף לכך, הזכויות על הסרט כבר נמכרו לחברת ויינשטיין, שתפיק לסרט גרסה אמריקאית. ההישג הזה עשוי להיראות לרבים מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה ש"מחוברים לחיים" אינו הפקה אפית עתירת משאבים, אלא יצירה קאמרית שמתמקדת בדמותם של שני גיבורים מרכזיים, שאחד מהם משותק מהצוואר עד למטה.

נכון, מדובר ביצירה צנועה במהותה וקאמרית באופיה, אולם האופן שבו היא מממשת את כוונותיה, לספק לנו חוויה שתגרום לנו הרגשה טובה, הוא כוחני ומניפולטיבי כמו סרט עתיר אפקטים מיוחדים.

 

עלילת הסרט מבוססת על סיפורם האמיתי של פיליפ (פרנסואה קלוזה), אלמן אמיד, שנהפך משותק כתוצאה מתאונת צלילה ומתגורר בדירה פריסאית מפוארת עם בתו המתבגרת, ודריס (עומר סאי), המטפל החדש שלו. לדריס, שהיגר לצרפת מסנגל, יש את כל הסיבות שלא להתקבל לעבודה כמטפלו של פיליפ; הוא בכלל מגיע לראיון אצל פיליפ רק כדי למלא טופס לקבלת דמי אבטלה. הוא אסיר לשעבר שגר בשכונות המקיפות את פאריס ומאוכלסות במהגרים, ועולמו של פיליפ, כמו גם פיליפ עצמו, זרים לו לחלוטין.

אולם, אחרי שפיליפ ראיין שורה של גברים לבנים יבשושיים, ועצם הרעיון שיצטרך לבלות עמם את ימיו מעביר בו חלחלה, השובבנות והחוצפה של דריס מוצאים חן בעיניו - ולהפתעתו של דריס, ותחילה אולי גם בניגוד לרצונו, הוא נשכר לתפקיד. זו אולי ההחלטה הטובה ביותר שפיליפ עשה מאז התאונה, כיוון שהאנרגיה של דריס וסגנון התנהגותו מצליחים להפיח בו חיים חדשים. עד כאן הכל נשמע בסדר, והסיפור נשמע אפילו מבטיח. הצרה היא באופן שבו נקש וטולדנו מציגים אותו, מפתחים אותו ומטפלים בנושאים שבהם הוא דן.

הסרט עוסק בנכות קשה ובקשיי הקיום של מהגרים בצרפת היום, ומנטרל את שניהם מכל קושי רעיוני או רגשי שהם עלולים להציב בפני הצופים. כן, יש בסרט כמה סצינות שבהן אנו עדים לקשייו הגופניים של פיליפ, וכמה המציגות את העולם הקשה שממנו דריס מגיע; אך גם הסצינות האלה נתונות בסד הנוסחתיות שבתוכו לכוד הסרט כולו. אין כמעט סרט שעוסק בקשר בין נכה לעוזרו או בין לבן לשחור, שסרטם של נקש וטולדנו אינו שואל ממנו, בין אם זה "ניחוח אשה", "הנהג של מיס דייזי", "48 שעות" (בלי סצינות האקשן, כמובן) ו"משנה מקום משנה מזל" (בשני הסרטים האחרונים שהזכרתי אדי מרפי גילם את הדמות שעומר סאי מגלם כאן, ולולא גילו המתקדם מדי הוא היה הבחירה הוודאית לתפקיד של דריס בגרסה האמריקאית; יש משהו בסאי שמזכיר את מרפי).

טיפול מלטף

"מחוברים לחיים" הוא מה שקרוי בעגה של הקולנוע האמריקאי "באדי מובי", כלומר, סרט שמתאר כיצד שני גברים שונים מאוד זה מזה נהפכים לחברים ועוזרים זה לזה; זהו ז'אנר אהוב מאוד, ונקש וטולדנו עושים בו שימוש ערמומי במיוחד בכך שהם מערבבים בו נושאים קשים ומעניקים להם טיפול מלטף, שעשוי לגרום לצופים לצקצק בלשונם אך לא יזעזע אותם יותר מדי.

אינני דורש מנקש וטולדנו להעניק לסרטם את העוצמה שיש, למשל, בסצינה המופלאה בסרט האיראני "פרידה", שבה הבן רוחץ את אביו שלקה באלצהיימר; לא חובה שכל סרט העוסק בנכות או במחלה קשה יהיה בעל עוצמה שכזאת. אפשר גם לעסוק בנושא הזה באופן נינוח וקליל יותר, אבל בתנאי שגם הנינוחות והקלילות הללו חושפות אמת ואינן מגינות עלינו מפני התמודדות עם המציאות, כפי שעושה "מחוברים לחיים" ביעילות שמעוררת אצלי לפחות רתיעה.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

אותו הדבר נכון גם לגבי האופן שבו סרטם של נקש וטולדנו מתאר את דמותו, מוצאו ועולמו של דריס, שאמור לייצג את כוח החיים מול השיתוק של הגבר הלבן שבו הוא מטפל, ולעתים קרובות מדי בסרט - למרות הופעתו כובשת הלב של סאי - מתקרב להיות קלישאה אתנית שאמורה לשעשע אותנו. האם זה מקרה שבסיפור האמיתי המטפל היה מוסלמי, וב"מחוברים לחיים" הוא נהפך לאפריקאי? סיבה אחת לכך עשויה להיות הרצון של נקש וטולדנו לעבוד פעם נוספת עם עומר סאי, שהופיע גם בשניים מסרטיהם הקודמים; אך ייתכן שההחלטה הזאת קשורה גם להרגשה, שלפיה לקהל הצרפתי היום יהיה קל יותר לקבל קשר בין גבר לבן למהגר אפריקאי מאשר קשר בין גבר לבן למוסלמי.

בקשר להרגשה הטובה, אני יוצא מסרט בהרגשה כזאת לא כתוצאה מהעלילה ומאופן הצגתה, אלא אם צפיתי בסרט שעשה את עבודתו בתבונה או בהגינות, או לפחות ניכר בו הניסיון לעשות זאת. זה אולי עשוי להישמע משונה, אך מסרטו של ג'וליאן שנאבל מ-2002, "הפרפר ופעמון הצלילה" יצאתי בהרגשה טובה יותר מאשר מ"מחוברים לחיים". סרטו של שנאבל הציג את סיפורו האמיתי של ז'אן-דומיניק בובי, עורך מגזין האופנה הצרפתי "אל", שבגיל 43 לקה בשבץ שהותיר אותו משותק בכל גופו, מלבד עפעף עינו השמאלית, שעמו הוא הכתיב לפני מותו את האוטוביוגרפיה שלו. יצאתי בהרגשה טובה כי ראיתי סרט שעסק בכוחה של הרוח האנושית, סרט שגרם לי להרגשת התפעמות עמוקה, סרט שהוא יצירת אמנות גדולה, ואין דבר שעשוי להעניק לצופה הרגשה טובה יותר מאשר חשיפה ליצירת אמנות.

בסרטם של נקש וטולדנו הייתי מודע מדי לתפישה החלקלקה שהנחתה את הסרט ואת האופן שבו נוצר. סאי ופרנסואה קלוזה הוותיק, שהוא תמיד שחקן טוב, בין אם הוא מופיע במלודרמות או בקומדיות, עושים עבודה מהימנה, ויש בסרט כמה רגעים חביבים, אך זה לא מספיק. מ"מחוברים לחיים" לא יצאתי בהרגשה טובה אלא בהרגשה לא נעימה. *

"מחוברים לחיים". תסריט ובימוי: אוליבייה נקש, אריק טולדנו; צילום: מתיו וודפייה; מוסיקה: לודוביקו בינודי; שחקנים: פרנסואה קלוזה, עומר סאי, אן לה נאי, אודרי פלרו

המומלצים של אורי קליין>>>

לכל הביקורות>>>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו