בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"קירות צדדיים": נוירוטים בעיר הגדולה

שני גיבורים שבריריים, הרבה פוביות ועיר אחת מנוכרת. "קירות צדדיים", המתרחש בבואנוס איירס, דומה ליותר מדי סרטים אחרים

5תגובות

במשך 95 דקותיו של "קירות צדדיים", סרטו העלילתי הראשון של הבמאי הארגנטינאי גוסטבו טארטו, שהוא הרחבה של סרט קצר שביים, הצופים מחכים ששני נוירוטים בני 30 פלוס ייפגשו סוף סוף כי על פי הסרט הם נפשות תאומות. 95 דקות אינן זמן רב לסרט עכשווי. אבל במקרה הזה אין בכך כדי למנוע מהצופים להתייגע במשך הציפייה למפגש בין שני הגיבורים.

הסרט נטול מעלות. אלו קשורות ברובן לאופן שבו הוא מתעד בעזרת הצלם שלו, לאנדרו מרטינז, את העיר בואנוס איירס, זירת ההתרחשות של הסרט והגיבורה השלישית שלו, אולי אפילו הגיבורה הראשית. הסרט ­ רובו מלווה בוויס-אובר של שני גיבוריו, כל אחד מהם בנפרד כמובן ­ מתחיל במונטאז' יפה של תמונות סטילס המתעדות את הנוף האורבני הדחוס, הפרוע והמופרע של בואנוס איירס. נוף זה מורכב מגורדי שחקים מרשימים בצד שיכונים מכוערים, מפלצות ארכיטקטוניות בצד פינות חמד המנסות לשרוד, ונדמה כי כל בניין בו נאבק באלה הניצבים משני צדיו.

טארטו, שגם כתב את התסריט, מבקש לעצב את צמד גיבוריו הנוירוטים בצלם העיר הזאת, שבה הם גרים בדירות קטנטנות המכונות "קופסאות נעליים" בשל ממדיהן. אחד משני הגיבורים, מרטין (חוויאר דרולאס), בטוח כי הערב-רב הארכיטקטוני, המאוכלס במיליוני אנשים, חלקם גרים בדירת חדר ובה חלון אחד בלבד, גרם את המצב הנפשי של התושבים. המציאות העירונית יוצרת ניכור ותחושת אי יציבות וניידות תמידית, ומרטין עצמו הוא דוגמה לכך.

 

מרטין, מעצב אתרים, סובל מפוביות רבות והוא מונה את כולן בתחילת הסרט. במשך שנים רבות סירב לצאת מדירתו, וגם כעת הוא יוצא ממנה בעיקר כדי לטייל עם הכלב הלבן הקטן שהורישה לו חברתו הקודמת, כלבלב שהנוירוטיות שלו לא נופלת משל בעליו. בשאר הזמן הוא מעדיף להישאר בדירתו ולבלות מול האינטרנט במציאות וירטואלית מקבילה.

מריאנה (פילאר לופז דה איאלה) למדה ארכיטקטורה אבל עובדת כמעצבת חלונות ראווה. יש לה תיאוריה שלמה על ההנאה שבעבודה זו הנובעת מכך שחלונות הראווה הם גם פנים וגם חוץ. מריאנה גם מאכסנת בדירתה בובות של חלון ראווה, הולכת ברחוב כשזרוע או רגל של בובה כזאת מציצה מתיק הגב שלה, ובאחת הסצינות הפחות מוצלחות בסרט מנסה להתעלס עם בובה ממין זכר וחשה שאט נפש. כשלעצמי מאסתי בסרטים המשתמשים בבובות חלונות ראווה גם כדי להביע בדידות אנושית וגם כדי לייצג אקסצנטריות ולפעמים אימה.

גם למריאנה, שזה עתה סיימה מערכת יחסים בת ארבע שנים ועדיין לא השתקמה ממנה, יש מגוון פוביות ובהן פוביה ממעליות. אף שהיא גרה בקומה השמינית, היא עולה ויורדת אפוא ברגל, שלוש פעמים ביום. אחת הסצינות היותר מוצלחות בסרט מתארת דייט שמשתבש בין מריאנה לגבר המזמין אותה למסעדה השוכנת בקומה ה‑20 בגורד שחקים בעל חזות אנונימית. מריאנה מתעקשת לטפס את 20 הקומות ברגל, הגבר האבירי מתעקש ללוות אותה, ודייט שמתחיל כך לא יכול להיגמר בטוב.

מרטין ומריאנה גרים בשכנות זה לזה ונתקלים זה בזה פעמים רבות בלי ליצור קשר. הסרט עובר מסיפורו שלו לסיפורה שלה ובחזרה, ובהדרגה מתברר כי יש להם טעם דומה במוסיקה ובסרטים (שניהם דומעים למראה הסצינה האחרונה של "מנהטן" של וודי אלן המשודר בטלוויזיה). הצופים אינם למדים דבר על מוצאם או על משפחותיהם, אבל שניהם שרוטים באופנים דומים, שניהם מאופיינים בעדינות השברירית של נשמות פגועות בעיר הגדולה, ולכן הם נראים מתאימים זה לזה.

אבל מרטין ומריאנה אינם מעניינים במיוחד. יש בנוירוטיות שלהם משהו מוכר וקצת טרחני, וזו הצרה הגדולה ביותר של הסרט. לא הצלחתי לפתח אמפתיה של ממש לא כלפי האחד ולא כלפי האחרת, אף שנוכחותו של מרטין היא סימפטית וחיוכה של מריאנה, כאשר היא כבר בוחרת לחייך, הוא כובש לב (רוב הזמן היא מפגינה את שבריריותה הנפשית באופן חזיתי מדי).

הניכור העירוני הוא נושא שבמאים הרבו לעסוק בו לאורך תולדות הקולנוע, וטארטו אינו מחדש הרבה בנושא זה חוץ מאשר למקמו בבואנוס איירס. אולי כדי להתגבר על המכשלה הזאת הוא מעטר את סרטו בשלל המצאות חזותיות, חלקן מוצלחות ­ למשל מונטאז' צילומי הסטילס בפתח הסרט ­ וחלקן, לרבות שימוש באנימציה ובעזרים גרפיים שונים, נוטות לעתים להתחנחנות יתר ומסרבלות את הסרט ללא צורך.

אבל מעל לכך: הסרט אינו מונע על ידי הלהט ההכרחי לקומדיה הרומנטית ­ וזו אכן מין קומדיה רומנטית ששני גיבוריה ימצאו זה את זה ­ וכאשר הסוף מגיע הוא נדמה מעט צפוי ומאולץ. ייתכן שאחת האמירות שהסרט מנסה להביע היא שבמציאות האורבנית הזאת להט כזה הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל העדרו מייבש במעט את הסרט והוויס-אובר הרב, וכמותו התחבולות החזותיות הרבות, אינם מצליחים לכפר על כך.

"קירות צדדיים". תסריט ובימוי: גוסטבו טארטו; צילום: לאנדרו מרטינז; מוסיקה: גבריאל שווז'ניק; שחקנים: חאווייר דרולאס, פילאר לופז דה איאלה

עוד ביקורות: ממלכת אור הירח | גברים בשחור 3 | אלברט נובס | אורחים לרגע | באפילה | העדינות | חתולים על סירת פדלים | מחוברים לחיים | משחקי הרעב | בושה | קרוב להפליא ורועש להחריד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו