בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"הדיקטטור": בלי אף בדיחה מצחיקה באמת

סרטו החדש של סשה בארון כהן, "הדיקטטור", הוא יצירה מוגת לב ומיותרת שאיבדה גם את מעט הייחוד התיעודי שהיה בעבודותיו הקודמות

16תגובות

את ביקורתי על "הדיקטטור", סרטו החדש של סשה בארון כהן, יכולתי לסכם במשפט הבא: הסרט אורך 83 דקות בלבד אך הצפייה בו נדמית ארוכה פי שניים כי אין בו בדיחה מוצלחת אחת. מבין ארבעת סרטיו הארוכים של בארון כהן עד כה, "הדיקטטור" מסמן ניסיון ליצור קומדיה קונוונציונלית יותר מהקודמים, שאינה כוללת, למשל, את הנגיעות בקולנוע תיעודי, אמיתי או מדומה, שהיוו חלק מהותי בפעמים הקודמות. לומר שהנגיעות האלה חסרות לי תהיה הגזמה, אבל גם כאשר הן היו קלושות ומביכות (כמו לכל אורך סרטו הקודם, "ברונו"), עדיין הן הוסיפו איזשהו ייחוד סגנוני לסרטיו של בארון כהן והגדירו את זהותם.

הקונוונציונליות הקומית של "הדיקטטור" מתבטאת בכך שבציר העלילה המרכזי משתמש בארון כהן בתחבולה של הכפיל, והוא אף כולל בסרטו לראשונה סיפור אהבה. אבל גם שני המרכיבים האלה בסרט חורקים. אין כמעט קומיקאי בתולדות הקולנוע ­ מצ'רלי צ'פלין ודני קיי ועד בוב הופ וג'רי לואיס ­ שלא השתמש באחת הקומדיות שלו ברעיון של הכפיל, וכולם עשו זאת טוב יותר מבארון כהן.

 

אין צורך אפילו להשוות את סרטו החדש של בארון כהן עם יצירות מופת כגון "הדיקטטור הגדול" של צ'פלין או "הפרופסור המטורף" של לואיס, כדי להדגים עד כמה העבודה שלו (ושל במאי הסרט, לארי צ'ארלס, שביים גם את שני סרטיו הקודמים, ושל שלושת התסריטאים שהגו יחד עמו את התסריט) בסרט הנוכחי היא מרושלת, עצלה וחובבנית. אפילו השוואה עם קומדיות זניחות יותר, שבהן דני קיי או בוב הופ גילמו יותר מדמות אחת, תוכיח זאת.

גם הרומן שמתפתח בין גיבור הסרט לבין זואי (אנה פאריס), הפעילה הפוליטית, אינו פועל, כי בארון כהן במהותו אינו קומיקאי שמעורר אהדה ­ הוא אפילו עובד על כך שלא תתעורר אהדה לדמויותיו ­ ובלי אהדה לא תיתכן הזדהות. סיפור האהבה, לפיכך, נדמה כסרח עודף בסרט שממילא נדמה כמורכב מסרחי עודף בלבד. אגב, זואי, משום שהיא פעילה פוליטית, אינה מגלחת את בתי השחי שלה. כן, זה סוג הבדיחות המקשטות את הסרט.

חזרה להפרשות

אחרי עלי ג'י, בוראט וברונו, מגלם בארון כהן בסרטו החדש ­ שמוקדש באהבה לקים ג'ונג איל ­ את אלאדין, רודנה של מדינה צפון-אפריקאית פיקטיבית ששמה ואדיה, ששולט במדינתו מאז היה בן שבע. אלאדין מאמין אמנם שהוא השליט הכל-יכול במדינתו, שבתנועת יד מהירה מתחת לזקנו העבות, שהוא סימן ההיכר שלו, הוא יכול לצוות על הוצאתו להורג של כל אחד, ושאין אשה, כולל כוכבותיה הגדולות ביותר של הוליווד, שלא תרצה לבלות לילה במיטתו (פעילות שמתועדת בסדרה עצומה של תצלומים התלויים על קיר בארמונו).

אך מאחורי הקלעים פועל דודו התחמן טאמיר (בן קינגסלי), שהוא בעצם המושך בחוטים של הרודן. כיוון שרבים רוצים להתנקש בחייו של אלאדין, יש לו מספר רב של כפילים שאמורים לספוג כדור במקומו, וכפיל שכזה נבחר על ידי טאמיר לשאת במקומו של אלאדין נאום באו"ם, שבו הרודן יכריז על הפיכתה של ואדיה לדמוקרטיה.

סיבותיו של טאמיר אינן טהורות, כמובן, אך אוותר מלפרט אותן כיוון שכל נגיעה של הסרט בסוגיה פוליטית, חברתית או כלכלית שמציקה לעולם שבו אנו חיים כיום היא כה ראשונית וילדותית, ולעתים סתם אטומה מבחינה רגשית, שעדיף לדחוק אותה לשולי הזיכרון.

באותו זמן, אלאדין האמיתי, שזקנו נגזז ממנו והוא אינו מודע לתככיו של טאמיר, נשלח לטייל ברחובות ניו יורק, ובהפגנה נגדו הוא פוגש את זואי, שכמובן אינה יודעת שהבחור הוא הרודן שהיא מפגינה נגדו.

על בסיס הסיטואציה המרכזית הזאת טווים בארון כהן וחבר עוזריו קומדיה שמרכיב ההפרשות, כמו גם בסרטיו הקודמים, בולט בהומור המאפיין אותה והיא משובצת במשחקי מלים, מרביתם מגושמים למדי (נשמעות בסרט גם כמה מלים בעברית). כל זה אינו מצטבר לכלום. אין לסרט הזה זרימה קומית ואין קצב קומי שיילך ויתעצם ככל שהסרט מתקדם, כמו שאמור לקרות בקומדיות מצבים טובות באמת. כסאטירה פוליטית על מדינות הנשלטות על ידי רודנים, הסרט אינו שווה דבר. ויתרה מזו, השטחיות שבה בארון כהן מטפל בתופעה הזאת בעידן הזה דווקא משדרת מידה של אי נעימות.

ברור שדמותו של אלאדין עוצבה על בסיס מרכיבים שבארון כהן נטל מדמותם של רודנים מתים כגון מועמר קדאפי וסדאם חוסיין, וזו מלאכה קלה מדי. אילו היה לו האומץ להתייחס לדמותו העטויה בחליפות אירופיות של בשאר אסד, היתה לסרט אולי חריפות שאין לו. אילו, לחילופין, היה מצליח לחבב עלינו את דמותו של אלאדין כמקור לסאטירה על יחסו של המערב לרודנים ­ גם אז היה הסרט מקבל איזה תוקף. אבל כל זה לא קורה, ו"הדיקטטור" ניצב בפנינו במלוא עירומו כיצירה מוגת לב (נעדר ממנה כל איזכור ליחס כיום למוסלמים ולאיסלאם), ילדותית ומיותרת.

כאשר צפיתי בכמה מהקטעים שבהם היה בארון כהן עסוק בעשיית יחסי ציבור לסרטו, כשהוא לבוש במדיו של אלאדין ­ כמו, למשל, הרגע הבלתי נעים בעליל שבו הוא שפך את אפרו לכאורה של קים ג'ונג איל על ראיין סיקרסט, שאירח את הבאים לטקס חלוקת פרסי האוסקר האחרון ­ היתה לי ההרגשה שכהן בארון נהנה יותר מהחלק הזה של תהליך העשייה הקולנועית מאשר מעשיית הסרט עצמו.

אז אולי כדאי שהשלב הבא בקריירה של כהן בארון יהיה אך ורק עשיית יחסי ציבור לסרטים שלא נעשו כלל וגם לא ייעשו. לדעתי, כולם ירוויחו מכך.

"הדיקטטור". בימוי: לארי צ'ארלס; תסריט: סשה בארון כהן, אלק ברג, דייוויד מאנדל, ג'ף שייפר; צילום: לורנס שר; שחקנים: סשה בארון כהן, אנה פאריס, בן קינגסלי, ג'ון ס' ריילי, ג'ייסון מנצוקאס

עוד ביקורות: מאחורי הדלת | קירות צדדיים | ממלכת אור הירח | גברים בשחור 3 | אלברט נובס | אורחים לרגע | באפילה | העדינות | חתולים על סירת פדלים | מחוברים לחיים | משחקי הרעב | בושה | קרוב להפליא ורועש להחריד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו