בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

5 מצלמות שבורות

מבט חודר אל מעבר לגדר

"חמש מצלמות שבורות" עוסק בעדות כפעולה פוליטית. זה אחד המקורות העיקריים לכוחו ולתוקפו של הסרט המצוין הזה

9תגובות

"חוויות רבות עברתי בחיי. הן צורבות בראשי כמו להבה בוערת. כאב ושמחה, פחד ותקווה, כולם מתערבבים יחד. אני מאבד את עצמי! לפצעים הישנים אין זמן להחלים,
ופצעים חדשים באים ומכסים אותם. אז אני מצלם כדי לשמור על זיכרונותי".

המלים האלה נאמרות בערבית וזה תרגומן כפי שהוא מופיע בגוף הסרט "חמש מצלמות שבורות". הן הראשונות הנשמעות בקריינות המלווה לכל אורכו את סרטם התיעודי של עימאד בורנאט וגיא דוידי, שהקרנתו החלה כעת בסינמטק תל אביב.

הקריינות נאמרת בקולו של בורנאט, שהוא לא רק אחד מבמאי הסרט אלא גיבורו ומי שסיפק  לסרט את חומריו. אלה הופכים אותו ליצירה שמי שהמקום הזה חשוב להם והקולנוע התיעודי חשוב להם, לא ירשו לעצמם לפסוח על הצפייה בו.

ישראל פוטרמן

הסרט אמנם נעשה בשיתוף עם במאי ישראלי, ותרומתו של דוידי ניכרת; אבל "חמש מצלמות שבורות" הוא בראש וראשונה סרט שמביא את עדותו של בורנאט משם, מעבר לגדר, הן מבחינה ממשית והן מבחינה סימבולית. הוא מוכיח את הטענה, שאת סיפורם של הפלסטינים תחת הכיבוש, הפלסטינים הם שצריכים לספר. אם ישירות מול המצלמה ואם, כמו בסרט המצוין הזה, דרך האופן שבו אחד מהם מצלם את המציאות שבתוכה הוא חי - יחד עם אשתו, ארבעת בניו וחבריו - כדי לתעד, להנציח ובעיקר, כדי לזכור.

עורבים חגים ממעל

"חמש מצלמות שבורות" משמיע לנו את קולו של עימאד בורנאט, מציג בפנינו את
מבטו ומנציח את זיכרונותיו מחמש שנים (ועוד קצת) שבהן היו לו חמש מצלמות; כל אחת
מהן נשברה בזמן הפגנה נגד הפקעותיהן של אדמות הכפר בילעין, שבו הוא גר ואת
אדמותיו הוא עובד, ונגד הקמת הגדר באמצע הכפר, שמטרתה להפריד בינו לבין מודיעין
עילית. באחת הפעמים המצלמה אפילו הצילה את חייו מכיוון שעצרה כדור שירה לעברו
חייל ישראלי.

בילעין היתה לסמל למחאה פלסטינית שמנסה להימנע ממעשי אלימות, אך כפי שבורנאט עצמו אומר בסרט, כשהמוות סובב אותך, קשה להימנע מאלימות. ואיך אפשר להימנע מאלימות, לא רק למראה גופתו של חבר טוב שנורה למוות, אלא גם למראה שני עצי זית, הבוערים בלהבות שהוצתו על ידי מתנחלים.

פעמים מספר מצלם בורנאט את העורבים החגים מעל לכפר, והעורבים האלה חגים לא רק בשמים מעל לבילעין אלא בשמים של כולנו. "חמש מצלמות שבורות" עוסק בעדות כפעולה פוליטית, ומכך נובעים כוחו ותוקפו העיקריים.

בורנאט קיבל את מצלמתו הראשונה כאשר נולד בנו הרביעי, ג'יבריל, ב-2005. בד בבד עם תיעודן של חמש שנות מחאה מנציח הסרט את חמש השנים הראשונות בחייו של ג'יבריל. תחילה הוא אולי עוד נהנה מהאקשן התמידי בכפר, אך סמוך לסוף הסרט נדע שהתינוק שראינו בתחילת הסרט נהפך לילד, שתחילתה של שנאה כבר מפעפעת בו.

תחרות קרוואנים

בעקבות "יומן" של דוד פרלוב הופקו כאן סרטים רבים מדי שניסו ללכת בדרכו
וליצור מעין יומן מצולם, שמשלב בין הפרטי ללאומי. "חמש מצלמות שבורות" הולך אף
הוא בדרך הזאת, אך הוא שונה וטוב הרבה יותר ממרבית הסרטים מהסוג הזה. ולא רק משום שנוצר בשיתוף פעולה בין פלסטיני לישראלי, אלא משום שבתוקף הנסיבות שהוא מתעד וגם בזכות תבונתם של יוצריו, אין בו תחושת ההתפנקות וההתרפקות על האני שאיפיינה רבים מהסרטים הישראליים מסוג זה.

הסרט יוצר איזון מדויק להפליא בין מרכיביו הלאומיים למרכיביו האישיים והפרטיים,
איזון שכמוהו כמעט כמו של יצירה מוסיקלית כתובה למופת. אמירותיו הפוליטיות
ברורות, אך הימנעותו מדידקטיות צעקנית דווקא מחזקת את עוצמתן.

הוא חונק את הגרון גם בשל האופן שבו הוא מתאר את חיי היום-יום בבילעין וגם בשל
האופן שבו מציג את התנהלותם היום-יומית של החיילים הישראלים הנמצאים בשטח; ואם יש מישהו שיצפה בסרט וייצא ממנו בקור רוח, מבלי שמשהו נגע בלבו ובנפשו, הרי משהו
מאוד לא בסדר בו.

אף שבורנאט נראה רק פעמים מועטות בסרט, נוכחותו בו, בגלל קולו ומבטו, עזה. ועזה
גם נוכחותן של דמויות נוספות: שניים מחבריו, שכל אחד מהם הוא דמות כובשת לב; פעיל
פוליטי ישראלי לא צעיר ושמו ישראל, שנפצע באחת ההפגנות מידי חייל ישראלי; ואף
סוראיה, אשתו של בורנאט, שבנעימות מנסה להניאו מלהמשיך ולצלם אחרי שפעילות זו
הביאה לשליחתו לכלא ואחר כך למעצר בית במרחק ממשפחתו.

יש אפילו מעט הומור בסרט הזה; וכמו בסרטים אחרים, עלילתיים ותיעודיים, שיצרו
במאים פלסטינים, זהו הומור המבליט את היסודות האבסורדיים של המציאות שהסרט מתאר. למשל, בקטע המתאר את תחרות הקרוואנים המתפתחת בין המתנחלים לתושבי בילעין. אך מובן שזהו הומור, שבפיכחון שהוא מייצג רק מעצים את החומרה של המציאות שבה עוסק הסרט.

באופן פרדוקסלי, אך כזה שמעניק לסרט כוח נוסף, אין זה סרט מייאש, מכיוון שפועם בו
הרצון לחיות ואף פועמת בו שמחת חיים, למרות הנסיבות שבהן הוא מתרחש ואותן הוא
מנציח. אחרי כל מצלמה שבורה באה מצלמה נוספת, וגם אחרי שהמצלמה החמישית נשברת יש עוד מי שממשיך לצלם, כלומר לתעד, כלומר לזכור, כלומר לרצות לחיות ואפילו, עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי, ליהנות מהחיים האלה. למשל כשהולכים לים בסצינה היפה כל כך החותמת את הסרט.

והרי כבר מלינה מרקורי, בתפקיד הזונה מפיראוס בסרטו של ז'ול דאסין "רק בימי חול"
מ-1960, נהגה להימנע מלספר למאהבה, התייר האמריקאי, את סופן העגום של הטרגדיות היווניות, ובמקום זאת היתה אומרת לו, כששאל אותה איך הסיפור נגמר, ש"בסוף כולם הלכו לים".

"חמש מצלמות שבורות". בימוי: עימאד בורנאט וגיא דוידי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו