בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"גן עדן" הוא סרט תיעודי נוגע ללב

סרטו של רן טל "גן עדן" חורג מהשגרה של מרבית הסרטים התיעודיים המופקים בישראל, ונושא נפח נוגע ללב אך גם מידה של פשטות וצניעות

9תגובות

אני אוהב ומעריך את חזונו של הבמאי רן טל בסרטיו התיעודיים. בניגוד לדוקומנטריסטים ישראלים רבים, שגם כאשר סרטיהם עוסקים בנושאים מעניינים ואף חשובים, פועלים בדרך תיעודית שמתעלמת מהאפשרויות הגלומות בקולנוע התיעודי ומהשאלות המעשיות והתיאורטיות שהוא מעורר - סרטיו של טל מעידים על חשיבה קולנועית תיעודית החותרת למימושה באופן פרטי וייחודי. כך היה בסרטו "ילדי השמש", שזכה להצלחה גדולה בקרב הקהל, וכך גם בסרטו החדש, "גן עדן", שמוקרן כעת בסינמטק בתל אביב, וראוי לזכות אף הוא בהצלחה.

סרטו החדש של טל הוא דיוקן כפול: הוא דיוקן של מקום - גן השלושה הידוע אף יותר בכינויו "הסחנה" - ודיוקן של קהילה, שנציגיה הם גברים ונשים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ילידי הארץ ומהגריה. הסרט מתחלק לארבעה פרקים על פי עונות השנה. הוא מתחיל בקיץ, ליתר דיוק ביום העצמאות, שבו הגן מלא בנופשים, ומסתיים ביום העצמאות הבא, אחרי שהוא חולף על פני הסתיו, החורף והאביב. מבנהו מתאפיין במרכיב נוסף: חלקו העיקרי מתאר את שגרת המתרחש בגן בכל עונה, ובאותם חלקים טל מתעד שיחות בין כמה מהדמויות המופיעות בו. שיחה משעשעת, למשל, עוסקת בניסיון להבין מאין מגיעים המים הממלאים את הבריכה.

לתוך המסגרת הזאת של הסרט שוזר טל, שאינו נראה בסרט וקולו אינו נשמע בו - זהו מאפיין של האסטרטגיה הקולנועית שבה הוא נוהג לנקוט כדוקומנטריסט - מונולוגים של כמה מהאורחים בגן. בתיעוד המונולוגים האלה משתמש טל בתחבולה שבתחילה היתה לה לגבי מרכיב מנכר, אך בהדרגה התרגלתי אליה. אנחנו שומעים בפסקול את מלותיהם של הדוברים, אך הוא מצלם אותם בשתיקתם, כמושאים של דיוקן.

רשימת הדוברים כוללת אשה שבעלה, שלו היתה נשואה שנים רבות, התעלל בה; אב שכול, שאשתו לקחה את מות הבן בתאונה בצבא קשה יותר ממנו; מהגרת מחבר העמים, שכבר אינה שייכת לשם אך עדיין לא שייכת לכאן; גבר שבגד באשתו ומתחרט על כך; גבר ערבי צעיר שהיה רוצה להימצא במקום שבו הוא לא יראה לא ישראלים ולא פלסטינים, ועוד.

המחבר בין כל המונולוגים הוא תחושה של אובדן, המלווה באווירה של תלישות ובמקרים מסוימים אף חרטה. האם על ידי הבחירה במגוון הסיפורים האלה מבקש טל לומר משהו על האובדן שהמדינה הזו עברה? אם כן, וכנראה שכן ‏(אחד הקטעים המשעשעים בסרט מתאר חבורה של צעירים המבקרים באתר סמוך המשחזר את מפעל חומה ומגדל, ונאלצים להאזין לדבריה של מדריכה בעלת נימת דיבור דידקטית‏), הרי הוא עושה זאת בסגנון הלא מתלהם המאפיין את הסרט כולו.

תחושת האובדן, התלישות והחרטה שהסרט משדר בעזרת המונולוגים עומדת כמובן בסתירה להיותו של הסחנה אחת משכיות החמדה בנוף הישראלי; אך זהו גם מקום שסובל מאובדן. הדימוי שלו בעיני הישראלים נפגע מכך שהוא נחשב למקום שערבים רבים מדי נוהגים לבוא אליו, למרות ששיעור הערבים המגיעים לסחנה, כפי שמתגלה לנו בישיבת צוות של הסחנה שטל מתעד, הוא רק כ–15 אחוז מהמבקרים בו מדי שנה.

טל יודע להתבונן, וזו אולי התכונה החשובה ביותר ליוצר סרטים תיעודיים. הוא גם יודע מה חייבת להיות עוצמת המבט שהוא שולח אל המקום שבו הוא ממקם את סרטו ואל הדמויות שמאכלסות אותו, בין שהן חולפות בו לרגע - כמו הגבר החרדי המשוטט בגן בחיפוש אחר גברים שיניחו תפילין - ובין שמדובר בדמויות שאת המונולוגים שלהן הוא כולל בסרט.

הוא אינו מתרפק על יופיו של המקום - שלא ביקרתי בו מאז שהייתי ילד, והוא אמנם נראה מעט עלוב - ולא על הפאתוס של הדמויות, שאותן הוא מתעד באמפתיה וכבוד בעזרת הצילום המדויק והמיומן של דניאל קדם. יש להחמיא גם לעריכה של נילי פלר ולשימוש המגוון והנבון במוסיקה, שאת חלקה המקורי הלחין אבי בללי.

בבסיסו של הסרט ניצב רעיון יפה לעשיית סרט תיעודי ישראלי; רעיון שחורג משגרת מרבית הסרטים התיעודיים שמופקים כאן. יש לסרטו של טל נפח, ולמרות הנפח יש בו גם מידה של פשטות וצניעות, שמעידה על אופיו היצירתי של הבמאי. זהו בעיקר סרט של רגעים יפים, שמצטברים לשרשרת של זיכרונות קולנועיים, שחלקם נחרט בתודעה בחוזקה רבה יותר מהאחרים.

סוג החוויה שהוא מספק נכון לסרט שמתאר ביקור באתר שמצד אחד ניתן למצוא בו פינה להתבודד בה ברוגע, ומצד שני רוצים לברוח מריחות המנגל שעולים בו כאשר הוא עמוס בימי חג ומועד. יש מידה של אירוניה אך גם של אמונה בשמו של הסרט. אם זהו גן עדן, הרי המתארחים בו מתקיימים במציאות ממשית וסימבולית כאחד, שבה בעת מעניקה וכדרכו של כל גן עדן גם מגרשת. טל מעמיד את עצמו במרכזה של אותה מציאות וגם בצדה, ומכך נובעת איכותו של הסרט ויכולתו ברגעים רבים לגעת ללב.

"גן עדן". תסריט ובימוי: רן טל; צילום: דניאל קדם; עריכה: נילי פלר; מוסיקה מקורית: אבי בללי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו