בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ניצוד": הפשע שלא בוצע

סוגיית החפות מפשע שבה נוגע "ניצוד", סרטו החדש של תומס וינטרברג, היא טעונה ביותר ואינטנסיבית, אך העיסוק בה אינו נהיר דיו

21תגובות

סרטים העוסקים בגברים או נשים שמואשמים בפשע שהם לא ביצעו, והצופים הם כמעט היחידים שיודעים זאת, מעוררים לרוב תחושות של התקוממות, זעם וציפייה עצבנית לרגע שבו האמת תתגלה וגיבור הסרט ינוקה. סרטים מהסוג הזה הם לרוב אפקטיביים מבחינה דרמטית ורגשית, במיוחד אם יוצרי אותם סרטים מנסים בכל דרך אפשרית ליצור הזדהות ואמפתיה בינינו לבין הגיבורים החפים מפשע; אך הלחץ הרגשי שהם מייצרים איננו מורכב במיוחד, אלא אם כן הבמאי מבקש לעצב מציאות שהיא מורכבת יותר מחלוקה לחפות ואשמה והוא שואף לייצר יותר מאשר אך ורק מתח לגבי הרגע שבו האמת תתגלה וגיבור הסרט ינוקה לרווחת הצופים.

אלפרד היצ'קוק, ברבים מסרטיו, הציג את סיפורם של גברים שמואשמים בפשע שהם לא ביצעו ("אני מתוודה", "הנאשם", "מזימות בינלאומיות" ועוד), אך היצ'קוק תיאר בסרטיו מציאות נזילה מבחינת החלוקה בה לחפות ואשמה, וגיבורי סרטיו, גם אם הם היו חפים מהפשע בו הואשמו, עוצבו לעתים קרובות כמי שמרכיביהם הנפשיים משכו אותם אל הפשע שבו הם הואשמו ואף היו מסוגלים לבצע אותו.

בסרטו החדש של תומס וינטרברג, "ניצוד", שעלה עתה לאקרנים בישראל, מוצג סיפורו של גבר שמואשם בפשע שהוא לא ביצע, והבמאי הדני מנסה אף הוא לחרוג מהמסגרת הדרמטית והרגשית האלמנטארית המאפיינת לרוב סרטים המציגים סיפורים מהסוג הזה, והוא עושה זאת בדרך מרשימה, אך גם מתעתעת ולפרקים מעורפלת. עלילת הסרט נוגעת בסוגיה כה טעונה מבחינה רגשית מיידית, שהיא מסיטה אליה את עיקר תשומת הלב וצריך לחצות אותה כדי לפענח את יעדו הרחב יותר של הסרט; עם זאת, כיוון שהסוגיה שהסרט נוגע בה היא כה טעונה, המעבר אל הפענוח הרחב יותר אינו קל והתוצאה אינה נהירה דיה מבחינה רעיונית.

גיבור הסרט, שמתרחש בעיירה דנית קטנה, הוא לוקאס (מאדס מיקלסן), מורה במקצועו, שבית הספר שבו הוא לימד נסגר והוא עובד כעת כעוזר בגן ילדים. כמו כן הוא גרוש, שגרושתו מונעת ממנו קשר רציף עם מרקוס (לאסה פוגלסטרום) בנו המתבגר, שהיה מעדיף לגור עם אביו מאשר עם אמו. ללוקאס קבוצת חברים נאמנה, שהקרוב אליו ביותר מביניהם הוא תאו (תומאס בו לארסן), שנשוי לאגנס (אן לואיז האסינג) ואב לשניים, שאחת מהם היא קלרה (אניקה ודרקופ), שלומדת בגן שבו לוקאס עובד.

קלרה, שיחסו של לוקאס אליה הוא חם ותומך (היא סובלת מתסמונת כפייתית שמונעת ממנה לדרוך על הקווים ברצפה או במדרכות עליה היא פוסעת בדרך לגן; תסמונת מטרידה שהוריה אינם מתייחסים אליה במהלך הסרט), מפתחת התאהבות בלוקאס, וכאשר לוקאס מבחין בכך ומנסה לעצור את התהליך על ידי כך שהוא דוחה מתנה רומנטית שהיא הכינה לו, היא נפגעת עד עמקי נשמתה כמו כל מי שנדחה על ידי אהובו, לא משנה באיזה גיל. בכעסה היא פונה לגרטה (זוסה וולד), הגננת הראשית, ומספרת לה שלוקאס חשף בפניה את אבר מינו.

כאן מתחיל חלקו של הסרט שמעורר לעתים תמיהה מסוימת לגבי התנהלותן של הדמויות בו. זה מתחיל עם עצם בחירתה של קלרה בהאשמה הזאת, שבאה כנראה כתוצאה משילוב שהיא עשתה בין כעסה לבין תמונות פורנוגראפיות שהיא ראתה במחשב של אחיה המתבגר, ונמשך עם תגובתם של גרטה ולוקאס להאשמה. גרטה אינה מפקפקת באמיתותה של האשמתה של קלרה, כי "ילדים אינם משקרים", משפט שחוזר בסרט יותר מפעם אחת והוא כמובן מוטעה מיסודו, ואפילו אינה שואלת את לוקאס אם יש אמת בהאשמה; ולוקאס המזועזע מפגין התנהגות פאסיבית בעליל כשגרטה מציגה בפניו לראשונה את האשמתה של קלרה, אינו מכחיש אותה, אולי משום שהוא מאמין שברור שהוא לא עשה זאת, ולוקח זמן עד שהוא מכריז בסרט על חפותו בצורה הססנית למדי.

לוקאס מושעה מעבודתו, מאוחר יותר מפוטר ותושבי העיירה כולם, כולל מרבית חבריו מלבד אחד, פונים נגדו ואף משתמשים באמצעים אלימים כדי לנקום בו על המעשה שהוא לא עשה. התנהגותה של גרטה בכל הפרשה גובלת בחובבנות וחוסר אחריות. היא מזמינה פסיכולוג שחוקר את קלרה ואף מכניס מלים לפיה שמאשרים את האשמתה של הילדה המבולבלת יותר ויותר; מיידעת את כל ההורים של הילדים בגן לגבי פשעו של לוקאס ואף מדווחת עליו לגרושתו של לוקאס, שכבר הסכימה שמרקוס יעבור לגור עם אביו. בדרכה המקצועית השקולה לכאורה והמנומסת תמיד היא מיידעת את הורי הילדים בגן לגבי תסמינים המאפיינים ילדים שעברו התעללות מינית, מבקשת מהם לבדוק באם ילדיהם סובלים מתסמינים אלה, ולפתע צצים הורים נוספים שטוענים שהם איתרו הוכחות שילדיהם עברו אף הם התעללות מינית מידי לוקאס.

המשטרה גם כן נעשית מעורבת בפרשה ולוקאס אף נעצר לתקופה קצרה (העובדה שהוא אינו שוכר לעצמו עורך דין מתחברת עם הפאסיביות שאותה הוא מפגין בחלקו הראשון של הסרט, שמתחברת כנראה למשבר הקיומי שבו הוא היה נתון עוד קודם לשערורייה). גם הוריה של קלרה מטפלים בפרשה באופן חסר אחריות. כאשר קלרה אומרת לאמה שהיא המציאה את כל הסיפור, אמה אומרת לה שהיא כנראה מדחיקה את הטראומה ולכן מכחישה אותה, כאילו שהייתה רוצה שהסיפור יהיה נכון. חייו של לוקאס נהרסים, רומן מבטיח בינו לבין נאדיה (אלכסנדרה ראפופורט), עובדת נוספת בגן, נקטע באבו כיוון שנאדיה אינה מביעה בו אמון מוחלט, והוא נתון בחרם חברתי, שאחד המחירים האכזריים שהוא תובע צפוי מראש לכל מי שראה כבר סרטים שעוסקים בדמויות שמואשמות שלא בצדק והחברה כולה מתאגדת נגדם.

וינטרברג כבר עסק בסוגיית ההתעללות המינית בילדים בסרט שפרסם אותו, "החגיגה" מ 1998 אלא שבו ההתעללות אמנם התרחשה, בניגוד לסרט הנוכחי שבו מדובר בהאשמת שווא. הסיפור ש"ניצוד" מציג הוא כה טעון והרגשות שהוא מעורר הם כה עזים, שכמעט ואפשר להתעלם מהעובדה שלא סוגיית ההתעללות המינית בילדים והתגובות לה הן נושאו המרכזי של הסרט, אלא שוינטרברג משתמש בהן, כפי שהוא עשה גם ב"החגיגה", כדי לממש יעד אידיאולוגי רחב הרבה יותר שהוא מתקפה על החברה הדנית הבורגנית, שגינוניה הקורקטיים ואורח חייה השלו והשאנן מסווים את אטימותה הרגשית, סאובה המוסרי ואכזריותה; חברה בוגדנית שמתלכדת כדי לפגוע ביחיד שאות קין הוטבע על מצחו.

כפי שהמשפחה המלוכדת ב"החגיגה" התגלתה כאשליה, כך גם הקהילה המלוכדת ב"ניצוד" נחשפת כמהות מאיימת וההאשמה בהתעללות מינית היא אך ורק סמל לכל האשמה, מינית, דתית, לאומית, שהיחיד עלול ליפול לה קורבן מצדה של חברה המתאחדת תחת מעטפת אידיאולוגית פאנאטית משותפת, שלכאורה פועלת על פי צווי ההיגיון והרגש האנושיים.

וינטרברג ושותפו לכתיבת התסריט, טוביאס לינדהולם, אינם הופכים את דמותו של לוקאס לקדוש הניצב מול כל השאר. הצייד הוא מוטיב מרכזי בסרט, ותומאס וינטרברג מתאר את הקהילה המיוצגת בסרט כחברה של ציידים, שלוקאס מהווה חלק ממנה. על כך רומזות שתי סצנות בסרט שלכאורה אינן קשורות לסיפורו המרכזי: לוקאס וחבריו אוהבים לצוד, ובסצנה סמוך לתחילת הסרט, עוד לפני שהפרשה מתרחשת, נראה לוקאס יורה והורג צבי יפהפה. בניגוד לסרטים אחרים המציגים סצנת צייד, ובהן המצלמה לעתים קרובות מתרחקת או אף מתעלמת ממראה החיה המתה כדי להגן על רגשות הצופים, וינטרברג מתעד את האירוע בצורה ישירה ומצמררת.

בסצנה נוספת, המתחברת לסצנה הזאת, עובר מרקוס, אחת הדמויות הבודדות בסרט שתומכות בלוקאס, טקס חניכה, שכנראה נהוג במציאות החברתית המתוארת בסרט, שבו ניתן לו הרובה הראשון שלו והזכות לצאת לראשונה בחייו לצייד צבאים; טקס שמלווה בחיוכים ומחיאות כפיים, והוא מעיד על הפיכתו של הנער לגבר. "ניצוד" הוא לפיכך משל על החברה הדנית הבורגנית, שיש לו גם רובד דתי שעוסק בהבחנה בין חפות לאשמה, והוא אינו קל לפענוח בהיותו בו בעת ישיר וגם ספוג באירוניה ביקורתית (העלילה מתרחשת בחודשיים הקודמים לחג המולד, תוך ציון שמות החודשים על המסך, ושיאו מתרחש בחג המולד).

"החגיגה" היה ונותר סרטו הטוב ביותר של וינטרברג עד כה ¬ סרטיו הבאים אכזבו. אמירתו הייתה מרוכזת, חריפה, צלולה ושנונה יותר מזו המנסה לבקוע מסרטו הנוכחי; אולם, הצפייה בסרט מספקת חוויה אינטנסיבית וספוגה באמביוולנטיות מאתגרת, לא מעט בזכות הופעתו מרובת הרבדים של מאדס מיקלסן בתפקיד הראשי (ההופעה זיכתה אותו בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון) והופעתה המדויקת של אניקה ודרקופ כקלרה, שבאמצעים כמעט מינימאליים מצליחה להביע את מצוקתה של ילדה שנקלעה לסיטואציה שהיא עצמה יצרה ולא לגמרי מבינה.

 

"ניצוד". בימוי: תומאס וינטרברג; תסריט: תומאס וינטרברג, טוביאס לינדהולם; צילום: שארלוט ברוס כריסטנסן; מוסיקה: ניקולאי אגלאנד; שחקנים: מאדס מיקלסן, אניקה ודרקופ, תומאס בו לארסן, זוסה וולד, לאסה פוגלסטרום, אן לואיז האסינג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו