בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפחה כן בוחרים

הסרט “אופטימיות היא שם המשחק”, קומדיה רומנטית המתנהלת בתוך אנדרלמוסיה רגשית, מציג שוב את הייחודיות והתעוזה של דייוויד או ראסל

8תגובות

האקסצנטריות היא שם המשחק בסרטיו של במאי הקולנוע האמריקאי דייוויד או ראסל. גם אם לכל ששת הסרטים העלילתיים הארוכים שביים יש מידה של ייחודיות וחיוניות, הרי אותה אקסצנטריות מניבה לעתים תוצאה טובה יותר ולעתים תוצאה טובה פחות. ב–1996 יצר ראסל את הקומדיה “Flirting with Disaster” ‏(בישראל ניתן לה השם הסתמי “אני, אשתי ואמי החורגת”‏). השם המקורי יכול לשמש ככותרת על לכל יצירתו של ראסל שבה העולם ניצב על העוקם וגיבוריה מנסים לשרוד בו.

במרכז עולמו הקולנועי של ראסל ניצבת המשפחה הלא מתפקדת. כך היה בסרטו הראשון, “לצלוף בקוף” מ–1994, ב”אני, אשתי ואמי החורגת” ובסרטו הלפני אחרון, “פייטר”, המסורתי ביותר שלו עד כה, שהציג את סיפורה האמיתי של משפחה ששני בניה הם מתאגרפים. אבל משפחה יכולה להיות גם מורכבת מארבעה חיילים שבתום מלחמת המפרץ הראשונה יוצאים לחיפוש אחר אוצר חבוי של זהב ‏(ב”שלושה מלכים” מ–1999, סרטו הטוב ביותר עד כה‏) וגם קבוצה של דמויות חריגות, שסיפוריהן משתלבים ומתנגשים זה בזה ‏(ב”אני אוהב האקביז” מ–2004, סרטו הסתום ביותר עד כה‏).

כדי לתאר מציאות אנושית, חברתית ותרבותית שניצבת על העוקם יוצר ראסל קולנוע שניצב אף הוא על העוקם. בסרטיו הטובים ביותר הוא מעמת בין ז’אנרים, אבל לא בצורה שקולה ובהירה, אלא באופן מעורפל ואפילו תוקפני, שגורם לנו, בסוף הצפייה, לשאול מה בעצם הסרט שראינו. תחושה דומה מעוררת גם הצפייה בסרטו החדש, “אופטימיות היא שם המשחק”, המבוסס על ספר מאת מתיו קוויק ‏(וזו הפעם הראשונה שראסל מעבד רומן לקולנוע‏).

המשפחה היא שוב עוגן עלילתי אצלו. הפעם ניצבת במרכזה דמותו של בנה, שסובל מהפרעה דו־קוטבית ואותה דו־קוטביות יכולה אף היא לשמש כתיאור הולם ליצירתו הכוללת של ראסל. הגיבור הוא פאט סוליטאנו ‏(בראדלי קופר‏), שחוזר לבית הוריו בפרבר של פילדלפיה לאחר שמונה חודשים של אשפוז במוסד לחולי רוח שנכפה עליו בעקבות תקרית אלימה שאחריה אשתו, ניקי ‏(ברי בי‏), עזבה אותו והוא פוטר מעבודתו כמורה מחליף להיסטוריה. אמו ‏(ג’קי ויוור‏) מסיעה אותו הביתה מהמוסד בלי ליידע את אביו ‏(רוברט דה נירו‏) על שובו של בנו. האב, המכור להימורים על משחקי פוטבול, מקבל את בנו בחשדנות עצבנית, לא בטוח שמחלתו של הבן נמצאת בשליטה.

והוא צודק. פאט נתון באובססיה להחזיר לעצמו את ניקי, אף שהיא בגדה בו. מטרתו להוכיח לה שהוא השתנה ואימץ לעצמו ראיית עולם אופטימית. מאחר שניקי היא מורה לאנגלית, פאט קורא את כל הספרים שהיא מלמדת ‏(באחת הסצינות המוצלחות ביותר הוא מתפרץ באמצע הלילה לחדר השינה של הוריו כדי להביע את זעמו על הסוף העגום, המנוגד לאופטימיות שהוא מבקש לאמץ, של ספרו של ארנסט המינגוויי “הקץ לנשק”‏). ומאחר שהוא השיל מספר רב של קילוגרמים בזמן שהותו במוסד, הוא יוצא לריצות יומיות כדי לשמר את משקלו החדש כשהא עטוף בשקית אשפה שמיועדת להגביר את ההזעה בזמן הריצה.

אל חייו של פאט חודרת טיפאני ‏(ג’ניפר לורנס‏), אלמנתו של שוטר, שאולי אינה סובלת מהפרעה שאפשר לתייג באופן רפואי, אבל ללא ספק לא פחות שרוטה ממנו. השריטה שלה נובעת מהקושי להתמודד עם מותו של בעלה. היא נמשכת לפאט, מזהה בו מעין נשמה מיוסרת תאומה, אבל הוא לכוד באובססיה שלו לניקי. מבחינות מסוימות הזכירה לי דמותו את מורגן, גיבור “מורגן” של קארל רייז מ–1966 שהתבסס על תסריט של המחזאי הבריטי דייוויד מרסר. גם הוא היה מעורער נפשית ונתון באובססיה להחזיר לעצמו את גרושתו. ואותו סרט, שזכה למעמד פולחני, היה מעין קומדיה אבל עקמומית ואקסצנטרית.

בשיחה שקיימתי עם עמית הוא הביע את פליאתו על כך שהסרט של ראסל מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הקומדיה או הסרט המוסיקלי הטוב ביותר. לדעתו, זוהי דרמה ‏(ברשימת המועמדויות בגלובוס הזהב יש חלוקה בין דרמות לקומדיות או סרטים מוסיקליים‏). תגובתו מעידה על הבלבול שהצפייה בסרט מעוררת והיא נבעה כנראה מכך שהוא עוסק בנושאים רציניים כמו מחלת נפש ופגיעות אחרות. אבל הבחירה של אנשי גלובוס הזהב נכונה כי ביסודו “אופטימיות היא שם המשחק” הוא קומדיה רומנטית שצריך לאתר אותה בתוך האנדרלמוסיה הרגשית ועלולה להוביל את הגיבורים אל פי תהום.

הטירוף והאפלה אינם זרים לקומדיות הרומנטיות הקלאסיות מהסוג המכונה “סקרובול”, במיוחד אלה שביים האוורד הוקס, כגון “צער גידול חיות” ו”נערתו ששת”. סרטו של ראסל הוא מעין גרסה עכשווית של הקומדיות האלה. לקראת סופו חודר לתוכו מרכיב עלילתי נוסף, תחרות ריקודים מקומית נוסח תוכנית הטלוויזיה “לרקוד עם כוכבים”. תוספת זו מעבירה את העלילה למישור הסימבולי ומבליטה עד כמה סרטו של ראסל הוא יצירה זוויתית. האם כל זה פועל? זו אולי אינה שאלה רלוונטית בנוגע ליוצר שברבים מסרטיו פורץ את גבולות הנראטיב הקולנועי המסורתי. וגם אם התוצאה לעתים חורקת, אני מעדיף אותה על סרטים שלמים יותר שחזונם מוגבל יותר. ראסל, לפחות, מנסה לעשות משהו שיש בו מידה של ייחודיות ותעוזה, וגם אם איכויות אלה אינן מגיעות למימוש מלא, לפחות הן תובעות מהצופים התמודדות שמוציאה אותם משאננותם המקובלת.

למעלות של “אופטימיות היא שם המשחק” מצטרפת עבודתם של צוות שחקניו: הופעתו האינטנסיבית והמדויקת של בראדלי קופר, שהפתיעה אותי, כי עד כה התייחסתי אליו כחתיך התורן שמככב בעיקר בקומדיות פרועות וסרטי פעולה. ג’קי ויוור, שהרשימה מאוד בסרטו של דייוויד מישוד “ממלכת החיות”, טובה אף היא, ורוברט דה נירו הוא רוברט דה נירו, אם כי קצת יותר מעניין מאשר ברוב סרטיו האחרונים.

אבל הסרט שייך בעיקר לג’ניפר לורנס, שחשפה את מידת כישרונה ב”קר עד העצם”, המשיכה עם הלהיט “משחקי הרעב” וכעת, בסרטו של ראסל, טובה אף יותר. הופעתה כטיפאני מורכבת ממגוון רחב ועשיר של ניואנסים רגשיים שמשלימים וסותרים זה את זה ומעצבים דמות מורכבת ושלמה, שלא חדלה להפתיע. הופעתה כאן ב”אופטימיות היא שם המשחק” מבססת את מעמדה כשחקנית הצעירה הטובה ביותר בקולנוע האמריקאי כיום.

“אופטימיות היא שם המשחק”. תסריט ובימוי: דייוויד או ראסל; צילום: מאסאנובו טאקאיאנאגי; מוסיקה: דני אלפמן; שחקנים: בראדלי קופר, ג’ניפר לורנס, רוברט דה נירו, ג’קי ויוור, ג’ון אורטיז, ג’וליה סטיילס, ברי בי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו