בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדרך לקלפי פוגשים את שומרי הסף

“שומרי הסף” של דרור מורה, שמתראיינים בו שישה ראשי שב”כ לשעבר, הוא אחד הסרטים התיעודיים האינטליגנטיים ביותר שהופקו כאן בעת האחרונה

34תגובות

ההיסטוריה מוכרת. המציאות מוכרת. ההיסטוריה היא זו של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. המציאות היא זו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אך האופן שבו “שומרי הסף”, סרטו התיעודי המצוין של דרור מורה, מספר את ההיסטוריה הזאת ומתייחס למציאות הנמשכת הזאת - שונה כמעט מכל סרט תיעודי קודם שהופק בארץ.

מבחינה צורנית זהו סרט פשוט. הוא משתייך לז’אנר הסרטים התיעודיים המתוארים כמורכבים מ”ראשים מדברים”, כלומר, מסדרה של ראיונות חזיתיים, שמתקיימים על רקע ניטרלי. במקרה הנוכחי הם מעוטרים מדי פעם בפעם בקטעי ארכיון רלוונטיים לדברים שאומרים המרואיינים. ואולם, הפשטות הצורנית היא אחת ממעלותיו של “שומרי הסף”. אין בסרט דבר כדי להסיח את הדעת מעיקרו, שהוא דיון אנליטי אידיאולוגי, תיאורטי, מוסרי ופוליטי מורכב בהיסטוריה ובמציאות המקומיות.

זהו דיון שמתעצב לדיוקן של המרואיינים בסרט וגם לדיוקן של הזמן והמקום שבתוכו הם פעלו; דיון שמעצב את האתוס האישי והלאומי של כל אחד מהם, שבפקודתו הם פעלו; דיון שמתייחס לעבר ולנקודות ציון היסטוריות בתוכו, ומתוכו עולה מסר של עתיד קודר.
מורה עושה זאת בעזרת ראיונות עם שישה ראשי שב”כ לשעבר: אברהם שלום, ששירת בתפקיד בין 1980 ל־1986; יעקב פרי, ששימש בו בין 1988 ל־1995; כרמי גילון, ראש השב”כ בין 1995 ל־1996; עמי אילון, שנשא בתפקיד בין 1996 ל־2000; אבי דיכטר, ראש השב”כ בין 2000 ל־2005, ויובל דיסקין, ממשיכו של דיכטר בין 2005 ל־2011. כל אחד מששת ראשי השב”כ לשעבר מרואיין בנפרד, ומקצתם אף מבקרים ותוקפים את פועלם של האחרים.

הקוד המוסרי והאידיאולוגי הזמן האחד שבו הסרט מתרחש הוא זה שמתחיל במינויו של אברהם שלום, הוותיק שבמרואייני הסרט, כראש השב”כ. אך הסרט גם מתייחס לזמן הרחב יותר, זה שהחל עם המלחמה והכיבוש ב־1967; המרואיינים מתייחסים אליו, ותקופת שירותו של כל אחד מהם כראש השב”כ מייצגת פרק נוסף בהתגלגלותו אל הרגע ההיסטורי הנוכחי.

אין כמעט ישראלי שנכח כאן בשלושת העשורים האחרונים ולא יידע לזהות מיד מה היו האירועים המרכזיים בתקופת שירותם של כל אחד מהשישה: פרשת קו 300, האינתיפאדה הראשונה, חשיפתה של המחתרת היהודית, הסכמי אוסלו, רצח רבין, האינתיפאדה השנייה, תקופת הפיגועים, חיסולו של יחיא עיאש המכונה “המהנדס” וחיסולים ממוקדים נוספים, ועוד.

סרטו של מורה אמנם מתייחס לכל האירועים האלה ונוספים, אך מטרתו איננה לספר לנו עליהם מחדש, אלא להשתמש בהם כיסודות היסטוריים לעיצובו של המסד התיאורטי והמעשי שעליו הם התרחשו. מטרתו גם למקם את האירועים האלה בתוך הנרטיב ההולך ומתפתח של הסכסוך והתמודדותן עמו של הממשלות השונות וראשיהן, שבסמכותן המרואיינים בסרט פעלו; וכן לגעת ביחסם של המרואיינים לכל אחד מהאירועים האלה, גם כאשר הם לא התרחשו בתקופת כהונתם כראשי השב”כ, וכך לחשוף, ככל שהמרואיינים מוכנים ומסוגלים לכך, את הקוד המוסרי והאידיאולוגי של כל אחד מהם ואת התמורות שחלו בו בעקבות תפקידם.

כאמור, מעבר לאירועים המרכזיים שהתרחשו מאז 1980 מתייחסים המרואיינים ודרכם הסרט עצמו להקשר הכולל שבו האירועים האלה התרחשו והוא הכיבוש ההולך ונמשך, שהוא שורש כל הרע שעלול להוביל אותנו לרע אף יותר. אינני מתכוון לצטט בסקירה זו מדבריהם של המרואיינים בסרט; “שומרי הסף” הוא סרט שיש לאפשר לנאמר לו להיחשף בפני הצופים ללא ההגנה של ידע מוקדם; ואולם, שתי אמירות מתוכו חייבות להיצטט.
האחת היא שאת פעילותו של השב”כ לדורותיו הנחתה טקטיקה ולא אסטרטגיה. השנייה היא הכרזתו הידועה של יצחק רבין, שעם הפלסטינים חייבים לנהל תהליך מדיני כאילו אין טרור ולהילחם בטרור כאילו אין תהליך מדיני. המהות הדיאלקטית של ההכרזה הזאת מבהירה מדוע רבין הוא ראש הממשלה היחיד שזוכה להערכה מצד המרואיינים בסרט, שהערכתם לראשי הממשלה שמונו בעקבותיו הולכת ופוחתת ככל שהנרטיב ההיסטורי מתקדם

אבנר שחף

זה הזמן

ששת המרואיינים הם גברים שמידות שונות של איפוק, נחישות וקור רוח מאפיינים את נוכחותם מול המצלמה. מורה מבקש ומצליח לברוא סרט בצלמם. בניגוד לסרטים תיעודיים ישראליים קודמים שעסקו בסכסוך, וגם הטובים שבהם ביקשו להניע אותנו אל עבר המסר ההיסטורי, האידיאולוגי והפוליטי שהם ביקשו לבטא בעזרת הפנייה הלגיטימית לרגש - “שומרי הסף” נמנע מכך לחלוטין. המסר שהסרט מבקש לבטא הוא ברור, אך הוא מובע בנימה וסגנון ענייניים, ישירים, נחושים ואפילו מרוחקים וקרים. נימה וסגנון אלה מאפשרים למורה לשלב בסרט בין המעשי לתיאורטי ובין הפרטי ללאומי, ולעצב את כל אלה למהות דיאלקטית שמעמיקה לחדור אל תוך ההיסטוריה והמציאות שהסרט מתייחס אליהן וכך לתקוף אותן.

בחירה והחלטה הן שתיים מהסוגיות המרכזיות שהסרט דן בהן ברובד האידיאולוגי המוסרי והפוליטי שלו. ובחירותיו והחלטותיו של מורה לכל אורך סרטו הן נבונות ונכונות. השימוש שנעשה בקטעי ארכיון כאילוסטרציה לדברים שנאמרים ומסופרים בסרט הוא מדויק ונכון, ומהלכו של הסרט אחורה וקדימה בזמן מעצים את נפחו ההיסטורי הדיאלקטי והופך את ההיסטוריה המוצגת בו מנרטיב - לשיח שדן בנרטיב הזה.

“שומרי הסף” הוא אחד הסרטים התיעודיים האינטליגנטיים, הממושמעים והבוגרים ביותר שהופקו כאן בעת האחרונה. הוא נושא את חותמו של הרגע הנוכחי במקום הזה. ואם אין זה הרגע הנכון, פחות מחודש לפני הבחירות, לצפות בו ולהיחשף לאמירותיו הישירות והעקלקלות, הרי אינני יודע מהו הרגע הזה.

שומרי הסף”. בימוי: דרור מורה. ישראל־צרפת־גרמניה 2012. 95 דקות
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו