בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אנה קרנינה" ראוותנית מדי

הגרסה הקולנועית החדשה של "אנה קרנינה" מציגה עיבוד לא מסורתי לרומן הנודע של טולסטוי. יש בה תחכום וגם יופי, אך חסר עומק רגשי

24תגובות

בזמן הצפייה בגרסה הקולנועית החדשה של "אנה קרנינה", הרומן של טולסטוי, עלתה בי ההרגשה שבמאי הקולנוע הבריטי ג'ו רייט והמחזאי הבריטי טום סטופרד, לפני שהגו את הקונצפט שמנחה את הגרסה הזאת, צפו פעמים רבות ב"לולה מונטז", סרטו המופתי של הבמאי מקס אופולס מ 1955, ושאבו ממנו את השראתם. וגם אם אני טועה, ולא רייט ולא סטופרד אינם מכירים אפילו את סרטו של אופולס, הרי לא יכולתי שלא להיזכר בו בעת הצפייה בסרטם.

אופולס מיקם את סיפורה של לולה מונטז, הרקדנית מרובת המאהבים מהמאה ה 19, בקרקס, וממנו יצא הסרט מדי פעם כדי לתאר פרקים מחייה הסוערים, שסופם היה אומלל. סטופרד ורייט בחרו למקם את עיקר סיפורה העגום של אנה קרנינה בתיאטרון, על במה, מול תפאורות, באולם ובתאים הסובבים אותו, וממנו הסרט יוצא לפרקים לאתרים שנמצאים מחוצה לו.

סרט נוסף שנזכרתי בו תוך כדי הצפייה ב"אנה קרנינה" הוא גרסתו של וינסנט מינלי מ 1949 של "מאדאם בובארי", הרומן של גוסטב פלובר, שבה גם מינלי ניסה לחרוג ממוסכמותיו המקובלות של העיבוד הקולנועי של מקור ספרותי קלאסי. כפי שאופולס מיקם את מרבית סרטו בקרקס וסטופרד ורייט ממקמים את סרטם בתיאטרון, כך מינלי העניק לסיפורה של אמה בובארי סיפור מסגרת, המתרחש בבית משפט, שבו מתנהל משפטו של פלובר. מסרטו של מינלי, שבזמנו התקבל בקרירות ביקורתית, זכורה בעיקר סצינת הנשף שאותה מינלי מנווט אל עבר שיא סוריאליסטי מפעים; ואף מהגרסה הנוכחית של "אנה קרנינה" תיזכר בעיקר סצינת הנשף, שבה התיאטרליות שמנחה את הסרט מגיעה לשיאה הראוותני והסימבולי כאחד.

ראוותנות בעייתית

אני מעריך את ניסיונם של סטופרד ורייט לעבד את הרומן של טולסטוי לסרט באופן קולנועי לא מסורתי, גם אם אינני בטוח שהניסיון צלח במלואו. השניים בוודאי יודעים שמאז ראשיתו של הקולנוע הופקו גרסאות קולנועיות רבות של "אנה קרנינה", ואלה לוו אחר כך במספר רב של סרטים ומיני-סדרות טלוויזיוניים. כמה מעיבודים אלה נחרטו בזיכרון (בעיקר הגרסה מ 1935 בכיכובה של גרטה גרבו, שכבר גילמה את התפקיד בסרט אילם ב 1927). לפיכך, כדי להצדיק הפקת גרסה נוספת של הרומן, נדרשה דרך קולנועית אחרת.

רייט כבר התמודד עם אתגר כזה, כאשר ביים ב 2005 את סרטו הראשון, גרסה קולנועית נוספת של "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן; הוא ידע שסרטו יתחרה בזיכרון המיני-סדרה של הספר, שהבי-בי-סי הפיק עשור קודם לכן ושנהפכה לאחת המיני-סדרות האהודות ביותר בכל הזמנים. הוא יצר לפיכך גרסה מחוספסת הרבה יותר של הספר, שהבליטה ביתר חריפות את הקשרו החברתי והכלכלי וכך הגדירה את ייחודה לעומת גרסאותיו הקודמות.

עם זאת, ולמרות הנופך הריאליסטי המסוים שאיפיין את גרסתו לרומן של אוסטן, הראוותנות היא זו שמושכת את רייט. והיא ניכרה כבר בסרטו הבא, עיבודו לרומן של איאן מקיואן "כפרה". הצפייה בו לוותה לא פעם בהרגשה לא נעימה שרייט מתעקש להוכיח את הווירטואוזיות שלו. בעיה דומה מאפיינת גם את גרסתו ל"אנה קרנינה": תחכום יש בה ויופי גם, אך לעומת מרבית הגרסאות הקודמות של הרומן שראיתי, טובות וחלשות כאחת, דבר אחד מהותי חסר בו, וזהו עומק רגשי.

אופולס בחר בקרקס כזירה לתיאור קורותיה של לולה מונטז, מאחר שחייה היו פרפורמנס מתמשך שבו היא החליפה עוד ועוד זהויות; מינלי בחר בבית משפט כמסגרת למיקום סיפורה של אמה בובארי כדי להבליט את חומרתם של החטא והעונש של גיבורת הרומן. הבחירה בשני האתרים האלה ¬ שמונעים על ידי חוקיות בידורית, במקרה של הקרקס, או רשמית, במקרה של בית המשפט ¬ הבליטה את מהותו הטקסית של הגורל המניע את סיפורן של הגיבורות אל עבר סופו הידוע מראש.

סטופרד ורייט מנסים לעשות דבר דומה בגרסתם ל"אנה קרנינה", וקשה להניח שיהיו צופים רבים שלא יידעו כיצד הסיפור מסתיים; אך במקרה הנוכחי הבחירה במלאכותי ובתיאטרלי, והתחבולות הרבות הנכללות בהם, משתלטות על הסרט, בעיקר בחלקו השני, ושואבות ממנו את הפאתוס שסיפורה של אנה זקוק לו כדי לשבור את לבנו.

גם לוין מאוהב

כמעט מוזר לתאר בכמה מלים את עלילתו של אחד הרומנים המוכרים ביותר בתולדות הספרות, אבל הנה סיכום קצר: אנה (קירה נייטלי) נשואה לשר קרנין (ג'וד לואו) ואם לסרוז'ה, בן 8 (אוסקר מקנמרה). בתחנת הרכבת במוסקבה, שאליה הגיעה כדי לנחם את גיסתה דולי (קלי מקדונלד), שאובלונסקי (מתיו מקפאדיין), אחיה של אנה, בגד בה, היא פוגשת את הנסיך ורונסקי (ארון טיילור-ג'ונסון), קצין בחיל הפרשים, ומתאהבת בו עד כלות. הרומן מחולל שערורייה בחברה של סנט פטרסבורג, שבה הקרנינים מתגוררים, וקרנין מציב בפני אשתו אולטימטום: הוא מוכן לשחרר את אנה מכבלי נישואיה לו בתנאי שוורונסקי והיא ייצאו לגלות והיא לא תראה שוב את בנה.

במקביל מציג הסרט גם את סיפורו של לוין, איכר בעל אמצעים (דומנול גליסון), בן דמותו של טולסטוי ברומן, שמרבית הגרסאות הקודמות של "אנה קרנינה" התעלמו ממנו או התייחסו אליו כדמות שולית בלבד. סטופרד ורייט אורגים את דמותו אל תוך הסרט במיומנות. לוין, ידיד של אובלונסקי (מתיו מקפאדיין), מאוהב בקיטי (אליסיה ויקאנדר), אך זו מאוהבת גם כן בוורונסקי, שנוטש אותה לטובת אנה.

עלילת "אנה קרנינה" מורכבת אמנם מכמה סיפורי אהבה ובגידה שנארגים זה בזה, למקצתם סוף טוב ולאחרים סוף טרגי. הבחירה בסגנון התיאטרלי המלאכותי מבליטה מארג זה, ולרגעים הסרט מזכיר יצירה של המחזאי והסופר האוסטרי ארתור שניצלר יותר מאשר את יצירתו רבת הרבדים של טולסטוי.

"אנה קרנינה" מייצג את שיתוף הפעולה השלישי בין ג'ו רייט לקירה נייטלי אחרי "גאווה ודעה קדומה" ו"כפרה". יחסי לשחקנית הבריטית הזאת עדיין אמביוולנטי. שבריריותה הפיסית והרגשית של אנה ניכרת בדמות שעיצבה נייטלי, אך חסר בה, כמו בסרט עצמו, הפאתוס שאיפיין את הופעתה של גרבו בתפקיד הזה. קשה לי להחליט אם זו היתה כוונתם של רייט ונייטלי או שהדבר נובע ממוגבלותה של נייטלי כשחקנית, שבאה לידי ביטוי גם בתפקידים קודמים. לזכותה של נייטלי ייאמר שהיא אינה מנסה לסחוט אותנו רגשית. בגלל הרקע התיאטרוני של הסרט, דמותה נדמית כבובה על חוט המונעת בידי גורלה הצפוי מראש, ובהקשר הזה נייטלי עושה עבודה נכונה אך לא מעוררת הזדהות רבה.

הופעתו של טיילור-ג'ונסון מעוררת אדישות גדולה אף יותר, והשחקן אינו מצליח להביע את פשר משיכתה האדירה של אנה דווקא אליו. בעוד שנייטלי נדמית כבובה על חוט, לטיילור-ג'ונסון חזות של בובה בחלון ראווה. זה אמנם משתלב בתפישה הכוללת של הסרט, אך מן הרומן בין אנה לוורונסקי נעדרים מורכבות ועומק רגשיים אמביוולנטיים. שאר שחקני הסרט עושים עבודה טובה, ובראשם ג'וד לואו, שמעניק נפח לדמותו של קרנין.

עיבודן של יצירות ספרותיות קלאסיות לקולנוע היה ונותר בעיה שרק יוצרים מעטים התמודדו עמה בהצלחה. "אנה קרנינה" של סטופרד ורייט איננו ניסיון לא מעניין, אך הוא בסופו של דבר ניסיון שטחי, שמורכב ממעטפת יותר מאשר ממהות. הרומן של טולסטוי כמו סיפורה של אנה ראויים ליותר מזה.


"אנה קרנינה". בימוי: ג'ו רייט; תסריט: טום סטופרד על פי ספרו של לב טולסטוי; צילום: שיימוס מקגארווי; מוסיקה: דריו מריאנלי; שחקנים: קירה נייטלי, ארון טיילור-ג'ונסון, ג'וד לואו, קלי מקדונלד, מתיו מקפדיין, דומנול גליסון, אליסיה ויקאנדר, אוסקר מקנמרה, אוליביה ויליאמס, אמילי וטסון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו