"ארגו": בן אפלק נכנע לפטריוטיות - ביקורת סרטים - הארץ

"ארגו": בן אפלק נכנע לפטריוטיות

הסיפור האמיתי שעומד מאחורי "ארגו" - הסרט הזוכה בפרס גלובוס הזהב - היה יכול להוביל לסרט בעל משמעות חברתית ופוליטית. זה לא קרה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

האכזבה העיקרית מ”ארגו”, סרטו השלישי כבמאי של השחקן בן אפלק - שזכה השבוע בפרסי גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר ולבמאי הטוב ביותר - נובעת מהעובדה שמהחומרים העלילתיים שמהם הסרט מורכב אפשר היה ליצור סרט טוב הרבה יותר.

שני סרטיו הקודמים של אפלק כבמאי, “נראתה לאחרונה” ב–2007, ו”גנב עירוני” ב–2010, עוררו אצלי את התחושה שאפלק יכול להיות במאי טוב יותר מאשר שחקן. כשחקן נדמה אפלק לעתים קרובות כבוי, וההרגשה היא שאין לו יכולת או נכונות לחשוף מעבר לחזותו הסימפטית. כבמאי חשף אפלק בשני סרטיו הראשונים מידה של תבונה יצירתית ואינטנסיביות רגשית שלא ניכרו עד כה בהופעותיו החד־גוניות לרוב כשחקן.

שני הסרטים האלה העידו על יכולתו של אפלק לעצב סביבה אנושית מדויקת מבחינה חברתית ‏(שני הסרטים התרחשו בשכונות של בוסטון, שם אפלק גדל‏), לעצב דמויות בעלות ייחוד ולהדריך שחקנים במיומנות מרשימה. די אם ניזכר בדמותה של האם התוקפנית והאדישה לכאורה, שבתה הקטנה נעלמה, ב”נראתה לאחרונה”, כדי להיווכח בכישרונו של אפלק; היה זה דיוקן חריג וייחודי של אימהות אמריקאית כמותו כמעט ולא ראינו על בד הקולנוע האמריקאי.

מתוך "ארגו"

שני הסרטים העידו גם על יכולתו של אפלק לפעול במסגרות ז’אנריות מוכרות ולהעניק להן נפח מקורי. שניהם פעלו בתוך אגפיו המסורתיים של סרט המתח: “נראתה לאחרונה” פעל במסגרת סרט הבלש הפרטי, אך העניק לו טוויסט ייחודי, ו”גנב עירוני” במסגרת סרט הפשע, שבמרכז עלילתו ניצב הקשר בין חברי ילדות שנהפכים ליריבים.

גם “ארגו”, שהוא סרטו המצליח ביותר עד כה וגם המוערך ביותר עד כה על ידי הביקורת במולדתו, משתייך לאחד מאגפיו של סרט המתח, והוא מותחן הפעולה המתבסס על אירוע שקרה במציאות. גם בסרט הזה ניכרת שאיפתו של אפלק להעניק לתוצאה גוון שונה מזה שמאפיין את מרבית הסרטים המשתייכים לז’אנר; זהו מותחן פעולה ללא הרבה פעולה, ואף שהוא מתייחס לאירוע טראומטי בתולדותיה של אמריקה ובחייהן של הדמויות שהיו מעורבות בו ‏(כולל ג’ימי קרטר, שהיה נשיאה של אמריקה למשך כהונה אחת בלבד בזמן שהאירוע שהסרט מתאר התרחש‏), יש בו מידה לא מעטה של הומור.

יכולתו של אפלק לממש שאיפה זו נובעת מאופיו של האירוע ההיסטורי שאותו הסרט מציג - סיפור מצוין שעורג להיהפך לסרט קולנוע מרתק ומלהיב. סיפור זה נחשף לציבור האמריקאי רק ב–1997 ‏(השנה שבה בן אפלק, יחד עם מאט דיימון, זכה באוסקר על כתיבת התסריט של “סיפורו של ויל הנטינג”. כנראה כבר אז הסתמנה העובדה שכוחו של אפלק טמון יותר מאחורי המצלמה מאשר לפניה‏).

ב–4 בנובמבר 1979 השתלטו כוחות המהפכה שהתחוללה באיראן על שגרירות ארצות הברית בטהראן, ושבו כבני ערובה 52 מעובדיה האמריקאים. האיראנים לא ידעו שששה אמריקאים הצליחו להימלט מהשגרירות בזמן ההשתלטות עליה, ומצאו מקלט בשגרירות הקנדית. הסי־איי־איי אינו יודע איך ניתן לחלץ את ששת האמריקאים מהשגרירות הקנדית ולהוציא אותם מאיראן, עד שטוני מנדז, אחד מסוכני הארגון שמתמחה בחילוץ שבויים וכבר היה באיראן למטרה שכזו ‏(ספרו של מנדז שימש כאחד המקורות שעליהם ביסס כריס טריו את התסריט של “ארגו”‏) הוגה רעיון כה הזוי, שסיכוייו לצאת לפועל נדמים כמעט בלתי אפשריים; אך זהו הרעיון היחידי שיש לו או לעמיתיו כיצד לחלץ את ששת האמריקאים מהמלכודת.

התוכנית שמנדז ‏(אותו מגלם אפלק עצמו‏) מציג בפני מפקדו, ג’ק אודונל ‏(בריאן קרנסטון‏), היא להתחזות לקולנוען קנדי, שמגיע לאיראן במטרה לחפש אתרי צילום לסרט שהוא מתכוון לעשות. בטהראן הוא יעניק לכל אחד מששת האמריקאים הלכודים בשגרירות הקנדית תפקיד בצוות ההפקה של הסרט, וכך אחרי שהם יסיימו את סיורם באתרי צילום אפשריים, הם יעזבו יחד את המדינה. מנדז מאמין שלמרות עוינותו של המשטר האיראני לכל דבר מערבי, כוחו של הקולנוע הוא כזה שגם אויביו הנחושים ביותר של המערב ייכנעו לזוהרו ויהיו מוכנים לרצות את נציגיו המבקרים במולדתם במטרה להנציח על הבד את אתריה.

כיוון שמנדז מעולם לא התנסה בהפקה קולנועית, הוא נוסע להוליווד ושם הוא מגייס לעזרתו מפיק ושמו לסטר סיגל ‏(אלן ארקין‏) ואת ג’ון צ’יימברס ‏(ג’ון גודמן‏), אמן האיפור הקולנועי, שזכה ב–1968 באוסקר מיוחד על עיצוב האיפור של “כוכב הקופים” ‏(היה זה בזמן צפייה בטלוויזיה באחד מסרטי סדרת “כוכב הקופים” שמנדז הגה את הרעיון לחלץ את ששת האמריקאים בעזרת סרט מדומה‏).

צ’יימברס הוא זה שמשכנע את מנדז שהתוכנית תיפעל אך ורק אם יצליחו לייצר את האשליה שהסרט המדומה הוא סרט אמיתי שעומד להיות מופק. לשם כך נשלף מערימת תסריטים דחויים התסריט של סרט ושמו “ארגו”, שהוא מעין חיקוי חובבני של “מלחמת הכוכבים”, וקודם לנסיעתו של מנדז לאיראן מתבצעים כמה מהלכים, כגון פרסום ידיעות על הפקתו של הסרט כמו גם מודעות של הסרט בעיתוני תעשיית הקולנוע, שאמורים יהיו לשכנע את האיראנים שאמנם סרט ושמו “ארגו” עומד להיות מופק. כל זה נעשה בחיפזון רב כדי לממש את התוכנית קודם שהאיראנים יגלו שששה אמריקאים מעובדי השגרירות חסרים להם.

כמו במותחנים רבים קודמים, המרוץ נגד הזמן הוא אחד המרכיבים בעלילת המתח של הסרט, ויש בו רבים נוספים: כיצד, למשל, יצליח מנדז להיכנס לאיראן לבדו ולצאת ממנה עם ששה מלווים; והאם ששת האמריקאים המבוהלים בשגרירות הקנדית יסכימו להשתתף בתוכניתו ההזויה לכאורה של מנדז ולהתחזות בהצלחה לאנשי צוות הפקה קולנועית.

אפלק עובר ממהלך אחד של העלילה למשנהו בקצב מהיר, והתוצאה אמנם מצליחה לגרוף אותנו לתוכה כנדרש ממותחן, אולם זה כל מה שיש בה: סדרה של מהלכי מתח שמצטברים לעלילה שעוברת ממשבר להיחלצות ממנו ואז למשבר הבא. במהותו אין סרטו של אפלק שונה בהרבה ממרבית סרטי הפעולה שתיארו מעשי הצלה אמיתיים או מומצאים. במהלך הצפייה בו אף נזכרתי ב”מבצע יהונתן” של מנחם גולן, שלמרות שאין בו את התחכום התסריטאי של סרטו של אפלק, בבסיסו הוא משתייך לאותו סוג של עשייה קולנועית.

גם בגלל הערכתי לסרטיו הקודמים של אפלק וגם מפני שאפלק ידוע במודעותו ופעילותו הפוליטיות ‏(בצדה הליברלי של המפה האמריקאית‏) ציפיתי ממנו לטפל בסיפור ובסוגיות שבהן הוא נוגע ביתר מורכבות ולא לייצר סרט שהוא אך ורק העלילה המוצגת בו. אפלק מספק לסרט הקשר היסטורי לגבי מה שאירע באיראן קודם לאירוע שמתואר בסרט, אך הוא שטחי ונמנע מלגעת בסוגיות האידיאולוגיות שהעימות בין איראן לארצות הברית מעלה כמו גם על ההשפעה שהיתה לאירוע הכולל - בני הערובה שהו בשגרירות האמריקאית במשך 444 ימים - על הדימוי של אמריקה בעיני עצמה, זמן כה קצר אחרי התבוסה בווייטנאם.

הנשיא קרטר שילם מחיר כבד בעקבות הפרשה הזאת ולמרות שחלפו יותר משלושה עשורים מאז שהתרחשה, היא משפיעה על כל מהלך שאמריקה ביצעה מאז מטעם היותה המעצמה החזקה ביותר בעולם ומנהיגת העולם החופשי.

אפלק משתמש באירוע ההיסטורי כדי לייצר בידור בלבד, שמצדיע לתושייה, ליוזמה ולתעוזה האמריקאיות, שהיוו מאז ומתמיד מרכיבים מרכזיים בביסוס האתוס והגאווה של אמריקה; ויעדו, גם אם הוא מתלהם פחות מסדרת סרטי “רמבו”, בהם סילבסטר סטאלון ביקש לנצח עבור אמריקה את מלחמת וייטנאם, אינו שונה בהרבה מהם: להחליק על פני הצלקת שנותרה בזיכרון האמריקאי מאז הפרשה הארוכה של בני הערובה באיראן, שחשפה את אמריקה בחולשתה עוד קודם לאירועים שהתרחשו במאה הנוכחית שהמשיכו לערער את בטחונה. אמריקה הייתה זקוקה כנראה להצדעה קולנועית פטריוטית שכזאת, וזו אחת הסיבות שסרטו של אפלק זכה להצלחה במולדתו.

יש בסרט כמה עקיצות סאטיריות על חשבון תעשיית הקולנוע ההוליוודית, אך “ארגו” מחמיץ את ההזדמנות שהוענקה לו בזכות סיפורו הייחודי לגעת בכוחו של הקשר הטעון המחבר בין האמיתי למומצא, במציאות כמו גם בקולנוע. הדמויות, הן של מנדז והן של ששת האמריקאים ודמויות נוספות בסרט, מעוצבות ללא עומק ותפקידן אך ורק לשמש כחיילים על לוח השחמט העלילתי של הסרט.

אם סרטיו הקודמים של אפלק נעזרו בהיכרותו היטב את הסביבה האנושית, החברתית והתרבותית שבה הסרטים התרחשו, יציאתו מאותה סביבה מוכרת לטהראן ‏(שאיסטנבול החליפה אותה לצורך צילומי הסרט‏) רוקנה את סרטו של אפלק מאחת ממעלותיו העיקריות כבמאי. איראן, כפי שהיא מתועדת בסרט, מעוצבת בצלם הדימוי שלה כמקור האיום והאימה הבינלאומיים האולטימטיביים ‏(ממש כפי שברית המועצות ומדינות נוספות בגוש הקומוניסטי תוארו במותחנים שהופקו באמריקה בזמן המלחמה הקרה‏).

מאמץ ניכר הושקע בשיחזור הרגע ההיסטורי שבו הסרט מתרחש, בעיקר בכל מה שקשור לעיצוב התלבושות והתסרוקות המכוערות של שנות ה–70, אך שחזור היסטורי לעולם אינו יכול לשמש כתחליף לראייה היסטורית, וזו חסרה בסרטו של אפלק כמעט לגמרי. הצפייה בסרט אינה מייגעת, הסיפור האמיתי שהוא מציג הוא מוצלח דיו כדי לעורר עניין ומתח; אך ככל שעלילת הסרט מתקדמת לעבר שיאיה, כך מהותה ההיסטורית מתמוססת לטובת מרכיביה כהרפתקה כל אמריקאית, שאופיה ומהלכיה נעשים יותר ויותר סכמאטיים ומכאניים.

“ארגו”. בימוי: בן אפלק; תסריט: כריס טריו; צילום: רודריגו פרייטו; מוסיקה: אלכסנדר דפלה; שחקנים: בן אפלק, בריאן קרנסטון, אלן ארקין, ג’ון גודמן, ויקטור גארבר, טייט דונובן, כריס מדינה, ז’ליקו איבאנק

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ