הסרט “סיני טייק אווי” לא נופל לקלישאות - ביקורת סרטים - הארץ

הסרט “סיני טייק אווי” לא נופל לקלישאות

מפגש מקרי בין שני אנשים המוביל לגאולה של אחד מהם כבר נהפך לקלישאה קולנועית, אבל “סיני בטייק אווי” מצליח לחמוק מהמובן מאליו ולהציג עומק רגשי של ממש

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הנוסחה התסריטאית שבה גבר המנותק מהחיים או נמצא במשבר קיומי עמוק נגאל בעקבות פגישה מקרית, הניעה כבר מספר רב של סרטים, וקשה לחדש בה. רוב הסרטים משתמשים בנוסחה זו באופן צפוי ואף מכאני, ותיאור השפעתה המהירה של הפגישה המקרית על גיבור הסרט אינה מעוררת לרוב אמינות רבה. רק לאחרונה הוקרן בישראל סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אן בקר, "ברוכים הבאים הביתה", שפעל על פי הנוסחה הזאת, ועשה זאת באופן בנאלי למדי. באותו סרט צייר בן 60, השרוי בדיכאון, נוטש את אשתו ומשפחתו ונעלם, אך נחלץ מדיכאונו וחוזר ליצור בעקבות פגישתו עם נערה נמרצת, שאמה זרקה אותה מהבית.

כעת מגיע לישראל סרטו של הבמאי הארגנטינאי סבסטיאן בורנשטיין, “סיני בטייק אווי”, שמשתמש אף הוא בנוסחה זו, אך מצליח לטעון אותה במידה של רעננות ורגש.

רוברטו (ריקרדו דארין, שמוכר לנו מהסרטים "הבן של הכלה" ו"הסוד שבעיניים") הוא בעל חנות לחומרי בניין, שחייו מתנהלים בבידוד אובססיבי. הוא הולך לישון מדי לילה בדיוק בשעה 11, לא דקה קודם ולא דקה אחר כך, ומלבד הזמן שהוא שוהה בחנותו או מבקר בקבריהם של הוריו, הוא כמעט ואינו יוצא מביתו. בבית עיסוקו העיקרי הוא לגזור מערימה גדולה של עיתונים, שאותם הוא מקבל באופן קבוע, ידיעות בעלות אופי גרוטסקי ולהדביק אותן באלבום (אחת הידיעות האלה, שכמה מהן משוחזרות בתוך הסרט, עוסקת בזוג סינים מאורס, שיצא לשוט בנהר ונפגע על ידי פרה שנפלה ממטוס. הארוסה נהרגה. כיוון שאת הסרט מקדימה כתובת שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, גם הידיעות הביזאריות האלה כנראה אירעו במציאות).

התנהלותו של רוברטו בחנותו היא נרגנת בעליל. הוא סופר בקפידה זועפת את המוצרים שהיצרנים שולחים לו, ומתרעם כאשר חסר בהם אפילו קומץ ממספר המסמרים, למשל, שהוא הזמין; הוא מתנהג ללקוחותיו בגסות ואף מגרש אותם מחנותו אם משהו בהתנהגותם אינו מוצא חן בעיניו. וכאשר לחנותו מגיעה מארי (מוריאל סנטה אנה), עמה היה לו פעם סטוץ, הוא דוחה את ניסיונה העדין לחדש את הקשר עמו. רוברטו איננו איש רע; זאת ניתן לראות בפניו המיוסרות ועיניו הטובות, אך הוא זקוק לשינוי, ושינוי זה בא בדמותו של ג'ון (הונג שנג הונג), גבר סיני בן 25, שאינו דובר מלה בספרדית.

המפגש בין רוברטו לג'ון מתרחש כאשר רוברטו עד לזריקתו של ג'ון ממונית שנהגה שדד אותו. ג'ון הגיע באותו יום לארגנטינה בספינה שבה הוא עבד, והרמז היחידי לזהותו ויעדו היא כתובת המקועקעת על זרועו. רוברטו אינו יכול להותיר את הגבר הסיני הפצוע בלב העיר, ללא יכולת לתקשר עם סביבתו; הוא מסיע אותו לתחנת משטרה, שבה שוטר מתייחס אליהם בברוטאליות (שאולי מבקשת לומר לנו שהממסד בארגנטינה לא השתנה בהרבה מאז ימי הדיקטטורה), וגם אל הכתובת המקועקעת על זרועו של ג'ון, שבה מתברר שאין מכירים את ג'ון. בלית ברירה הוא אוסף אותו לביתו.

עיקר הסרט מתאר את הזמן שרוברטו וג'ון שוהים יחד בדירתו של רוברטו, שמצד אחד רוצה לעזור לג'ון (בין השאר בעזרת פנייה לשגרירות של סין בארגנטינה, שבה מתברר שג'ון הגיע לארגנטינה בחיפוש אחר דודו שהבטיח להעסיק אותו) ומצד שני להיפטר ממנו במהירות האפשרית.

המפגש הזה בין שני גיבורי הסרט, רוברטו הנרגן וג'ון, שמוצא את עצמו בתרבות זרה לו, ואף אחד מהם אינו מבין את שפתו של השני, יכול היה לשמש בסיס לקומדיית מצבים, אך במאי הסרט נמנע מכך, ובמקום זאת מייצר דרמה אנושית עדינה עם יסודות קומיים. איכותו של הסרט נובעת בין השאר מהדיוק שבו הוא מתאר את השילוב בין אי הנוחות שרוברטו חש מנוכחותו של זר, ועוד זר כה מוחלט, בדירתו, לאמפתיה שהוא חש כלפי ג'ון; וגם מהדיוק שבו הסרט מתאר את תגובותיו של ג'ון לנדיבותו ולתוקפנותו של רוברטו. ניתן לחוש את מבוכתו של ג'ון לנוכח תלותו ברוברטו וחוסר האונים שבו הוא נתון, וגם את נחישותו להתמודד עם מבוכה זו. מובן שכמה ממהלכיו העלילתיים של הסרט צפויים, אך יש בו גם מהלכים שחורגים מהנוסחה שמניעה אותו, והוא צובר נפח רגשי, שאינו גולש לסנטימנטליות שבוגדת בממד האנושי כובש הלב שלו.

ריקרדו דארין והונג שנג הונג עושים עבודה טובה מאוד בשני התפקידים הראשיים בסרט, בעיקר בכל מה שקשור לתקשורת המילולית ביניהם, שכמו הסרט כולו, אינה משמשת בסיס להומור קל, אלא חושפת יכולת של תקשורת אנושית שהיא מעבר לשפה. סימפטי איננו שם תואר שאנחנו משתמשים בו לעתים קרובות כדי לתאר את איכותו העיקרית של סרט, אך במקרה של "סיני בטייק אוויי", זה אחד התארים ההולמים אותו ביותר. זהו סרט צנוע אמנם, אך נבון והגון ובעיקר, סימפאטי.

“סיני בטייק אוויי”. תסריט ובימוי: סבסטיאן בורנשטיין; צילום: רולו פולפיירו; מוסיקה: לוצ’יו גודוי; שחקנים: ריקרדו דארין, הונג שנג הונג, מוריאל סנטה אנה

תגובות