בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לינקולן": מלחמה של איש אחד

הסגנון האינטימי שבו בחר ספילברג להציג את אחד המאורעות החשובים בהיסטוריה האמריקאית הופך את "לינקולן" לסרטו המעניין ביותר זה עשור

16תגובות

"לינקולן" הוא סרטו המעניין ביותר של סטיבן ספילברג זה כעשר שנים - עשור שכלל סרטים כגון "טרמינל", "מינכן", "סוס מלחמה" ואחרים, ובו הקריירה שלו הגיעה לנקודת השפל שלה עם הפרק הרביעי המביך של סדרת סרטי אינדיאנה ג'ונס. עם זאת, סרטו החדש הוא יצור כלאיים משונה מעט, שמעיד פעם נוספת על העובדה שספילברג אינו במאי בעל עומק רב והאופן שבו הוא פותר בעיות תסריטאיות וסגנוניות אינו נושא אופי אנליטי.

רוב הסרטים העוסקים באירועים היסטוריים שבהם מעורבים מנהיגים בעלי שיעור קומה משתמשים ברכיבים סגנוניים ריאליסטיים כדי להפוך את העבר להווה חי ונושם מול עיני הצופים. מעטים הרבה יותר הם הסרטים מהסוג הזה המשתמשים בעבר כזירה לדיון היסטורי בעל סממנים סגנוניים תיאטרליים ואף מלאכותיים, שמרחיקים את הצופים מהעבר המתואר ובה בעת מבליטים את הרלוונטיות של אותו עבר. סרטו של ספילברג מתרחש באיזשהו מקום בין שני הקטבים האלה, והמיקום הזה, יותר משהוא נדמה כהחלטה מודעת מצדם של ספילברג והמחזאי טוני קושנר, שכתב את התסריט, נדמה כתוצאה אינטואיטיבית.

ללא קרדיט

ייתכן שתוצאה זו נובעת מהבדל הסגנונות בין ספילברג לבין קושנר: הראשון תמיד האמין ביכולתו הריאליסטית רבת העוצמה של הקולנוע לברוא או לשחזר מציאות, בין שזו מציאות של עבר שהיה באמת ("רשימת שינדלר", "להציל את טוראי ראיין") ובין שזו מציאות של פנטסיה מדומה ("פארק היורה" וסרטים רבים נוספים); השני הוכיח ביצירתו הנודעת ביותר, "מלאכים באמריקה", את יכולתו לשוטט בעבר בין הממשי למדומה.

ערפול סגנוני זה אינו מונע מסרטו של ספילברג לרתק, כיוון שהוא מציג סיפור מעניין ועלילתו מאוכלסת בדמויות בעלות נפח, המגולמות על ידי צוות שחקנים מוכשרים. כמו כן, אהבתי את העובדה שהסרט מתמקד כמעט אך ורק בתיאור מהלכיו של התהליך המדיני; ואת העובדה שלמרות נפחו ההיסטורי והעובדה שבמרכזו ניצבת אחת הדמויות הנערצות ביותר בתולדות האנושות, הוא נמנע מלהיות אפוס ובוחר במקום זאת להציג את עלילתו בסגנון קאמרי ואינטימי (כמעט כולו מתרחש בחדרי החדרים של הבית הלבן ובבית הנבחרים); וגם, שזהו אחד הסרטים היחידים היום שאינו חושש מלהעמיס על הקהל גודש של דיבורים, ומרביתם של אותם דיבורים אמנם ראויים שנקשיב להם.

עלילת הסרט מתרחשת בראשית 1865. באפריל הקודם אישר הסנאט את התיקון ה-13 לחוקה, שאוסר על עבדות, אבל כעת ניצבת בפני הנשיא הרפובליקאי מטרה קשה הרבה יותר: להביא לאישור התיקון בבית הנבחרים. כדי לממש את היעד, שלינקולן ראה בו את ייעודו הפוליטי הבלעדי, חייב הנשיא לא רק להתעמת עם יריביו מהמפלגה הדמוקרטית אלא עם יריביו בתוך המפלגה הרפובליקנית, ובראשם תאדאוש סטיבנס מפנסילבניה (טומי לי ג'ונס בהופעה אנרגטית שכל העת מאיימת להפיל את הפאה מראשו), שהתיקון אינו מספק את אמונותיו הדתיות בדבר שוויונם של כל בני האדם.

לינקולן חושש גם שסופה המתקרב של מלחמת האזרחים עלול לטרפד את אישורו של התיקון בבית הנבחרים, ולכן הוא מתכנן כיצד להאריך את המלחמה, למרות הקורבנות שהיא תובעת, עד שהתיקון יאושר. בעזרתם של ויליאם סוארד, מזכיר המדינה שלו (דיוויד סטרתיירן) ופרסטון בלייר, מייסד המפלגה שלו (הול הולברוק), משתמש לינקולן בכל תכסיס אפשרי, מתחנונים, הבטחות, סחיטות ועוד, כדי להבטיח את נצחונו בבית הנבחרים. הוא אף שולח שלושה מפעילי המפלגה הרפובליקאית (ג'יימס ספיידר, ג'ון הוקס וטים בלייק נלסון) כדי למנוע ממשלחת דרומית להגיע לוושינגטון כדי לדון בהסכם שלום מיידי.

לרגעים נדמה "לינקולן" כמו פרק בסדרה "הבית הלבן" (שנכתבה אף היא על ידי מחזאי מחונן, ארון סורקין), רק שהוא מתרחש באמצע המאה ה-19, וגיבורו אינו נשיא בדיוני אלא הנשיא ה-16 של ארצות הברית, שכבר גולם בקולנוע במספר רב של סרטים על ידי שחקנים מוערכים כגון הנרי פונדה וריימונד מאסי. ודאי שאין זה מקרה שספילברג בחר ליצור את הסרט לקראת הכהונה השנייה של הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, עוד לפני שהיה בטוח שאובמה ייבחר לכהונה נוספת (וגם שביל קלינטון הציג את סרטו של ספילברג בטקס חלוקת פרסי גלובוס הזהב לפני שבועיים, כשספילברג ישב באולם והביט בו בעיניים נוצצות).

ספילברג מתאר את לינקולן ללא שמץ של ביקורת ומתייחס לתחבולותיו כחלק ממלאכת הנשיאות. העובדה שלינקולן היה נשיא רפובליקאי ידועה לי, אך תמיד מפתיעה אותי מחדש, וחבל שקושנר וספילברג, התומכים במפלגה הדמוקרטית, אינם מתייחסים בסרטם להבדל בין מה שהמפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית ייצגו במאה ה-19 לעומת מה שהן מייצגות היום. זה היה מוסיף מידה של רלוונטיות וחריפות פוליטית לסרט שמתמקד כמעט אך ורק בערך ההומאני של פועלו של לינקולן.

אין כיום כמעט אפשרות לבקר את לינקולן, שהמיתוס שלו עוטף את דמותו ההיסטורית, והתוצאה היא שלסרטם של קושנר וספילברג יש בסופו של דבר נפח רומנטי נאיבי למדי, המתאר את אישור התיקון כניצחון סוחף כאילו היה זה סוף מאושר לממסד הפוליטי ולאזרחיה השחורים של אמריקה, והרי אנחנו יודעים שלא רק שאישור התיקון לא הבטיח לשחורים שוויון, אלא שמורשת העבדות עדיין רובצת עליהם בכובדה ההיסטורי. אבל ספילברג הכה אמריקאי אינו יכול שלא לייצר סרט שאינו נושא מסר כל אמריקאי, גם אם המסר הזה משטיח את ההיסטוריה האמריקאית. נדמה שאחרי "רשימת שינדלר" הרגיש ספילברג צורך לעסוק גם במורשת העבדות שזיכרונה המזוויע רודף את ההיסטוריה האמריקאית, כמעין ניסיון ליצור איזשהו איזון היסטורי מוסרי ביצירתו. ב-1997, ארבע שנים אחרי "רשימת שינדלר", הוא ביים את "אמיסטאד", שנדמה היה כמו מסכת המיועדת לשידור בטלוויזיה החינוכית, וכעת בא תורו של "לינקולן", שגם הוא סובל לעתים מקיפאון צורני, אך הוא מוצלח הרבה יותר.

מדי פעם נוטש הסרט את החדרים שבהם מתנהל התהליך הפוליטי ועובר לאגף המשפחתי בבית הלבן, שבו לינקולן נאלץ להתמודד עם מרי טוד לינקולן (סאלי פילד, טובה כתמיד), אשתו השברירית מבחינה נפשית, שעדיין לא התגברה על מות אחד מבניהם שלוש שנים קודם לכן, והיא נחושה בהחלטתה שבנם רוברט (ג'וזף גורדון-לוויט) לא יתגייס לצבא הצפון למרות נחישותו לעשות זאת. גם סצינות אלה, למרות אופיין המלודרמטי, מבוימות באיפוק העומד לזכותו של הסרט כולו.

יאנוש קמינסקי, צלמו הקבוע של ספילברג, מצלם את הסרט בגוונים כהים (אני תמיד תמה מדוע מרבית יוצרי הסרטים סבורים שהעבר היה ברובו בגוונים של חום); וג'ון ויליאמס, מלחינו הקבוע של ספילברג, ממתן הפעם את הבומבאסטיות המקובלת שלו. כל זה מותיר אותנו עם הופעתו של דניאל דיי-לואיס בתפקיד הראשי, שהיא מדויקת ומרשימה כתמיד ומבליטה את כל צדדיו של לינקולן, מנחישותו ותחכומו ועד לעדינותו ולעממיותו. ספילברג מציג את ההתנקשות בלינקולן, שארעה ב-15 באפריל 1865, כמה ימים לאחר תום מלחמת האזרחים, בדרך מסוימת ביותר, שאינני בטוח שאמנם תורמת לסרט. ספילברג גם אינו יכול להימנע פעמיים בסרט להציג סצינות הקשורות במלחמה, ובהן שדה קרב מלא גופות; מוות המוני במלחמה מושך אותו כפי שהתברר כבר בכמה מסרטים קודמים שלו.

“לינקולן”. בימוי: סטיבן ספילברג; תסריט: טוני קושנר; צילום: יאנוש קמינסקי; מוסיקה: ג’ון ויליאמס; שחקנים: דניאל דיי־לואיס, טומי לי ג’ונס, סאלי פילד, דיוויד סטראתיירן, ג’יימס ספיידר, הול הולברוק, ג’וזף גורדון־לוויט, ג’ון הוקס, ג’קי ארל היילי, טים בלייק נלסון, ג’ארד האריס, לי פייס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו