בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה היצ’קוק כשצריך אותו

“היצ’קוק”, המתמקד בחייו של הבמאי הידוע בזמן העשייה של “פסיכו”, הוא סרט נוסחה פשטני. מדוע היה “פסיכו” לאחת היצירות המכוננות בתולדות הקולנוע? את התשובה לכך לא כדאי לחפש בסרט החדש

4תגובות

מעניין כיצד היה אלפרד היצ'קוק מגיב אילו ידע – ואולי הוא יודע? – שיותר משלושים שנים לאחר מותו הוא לא רק אחד הבמאים הזכורים והמוערכים ביותר בתולדות הקולנוע, אלא גם הפך לגיבור פולקלוריסטי. סביר להניח שהיה מגיב בהנאה, והרי האמין כי כל מה שתורם לפרסומו ומותיר אותו בתודעת הציבור הוא לטובה; בראיונות רבים עמו, וגם בספר הראיונות שלו עם הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, הוא הכריז כי הוא מאמין שההצלחה הכלכלית של סרט היא העיקר, ואם אחד מסרטיו נכשל בקופות סימן הוא שהסרט פגום.

גם ב"היצ'קוק", סרטו החדש של הבמאי הבריטי סשה ג'רבאזי, המתמקד בחייו של היצ’קוק בזמן העשייה של "פסיכו", אומר הבמאי האלמותי: אני פוחד שעשיתי "ורטיגו" נוסף, ומתכוון לכך שגם “ורטיגו”, שרק לאחרונה נבחר לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים במשאל שעורך בכל עשור כתב העת הבריטי לקולנוע "סייט אנד סאונד", היה לכישלון ביקורתי וכלכלי עם צאתו לאקרנים. מנגד, אילו דיווחו להיצ'קוק שהסרט החדש הזה המוקדש לו - וכך גם סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק", שהתמקד ביחסיו עם טיפי הדרן והופק גם הוא השנה - לא עושים צדק רב עמו ועם אמנותו, סביר להניח שהיה עונה תשובה הדומה ברוחה לזו שנתן לאינגריד ברגמן בזמן צילומי סרטו "הנודעת". ברגמן, הכוכבת של אותה יצירת מופת, הטרידה אותו אז בשאלה מסובכת על מניעיה של הדמות שגילמה. והיצ'קוק, שהיה ידוע בנטייתו שלא לנהל דיונים ארוכים עם שחקניו, ענה לה לאחר רגע של שתיקה מתוחה: "בשם אלוהים, אינגריד, זה רק סרט".

אז גם "היצ'קוק", סרטו העלילתי הראשון של ג'רבאזי, הוא רק סרט. הוא עונה על כמה שאלות, אחת מהן היא מדוע, לאחר ההצלחה הגדולה של "מזימות בינלאומיות", שהיה אולי סרטו הנוצץ ביותר, החליט היצ’קוק ליצור סרט שהוא כה שונה ממנו? (כי בבכורה של "מזימות בינלאומיות" שאל אותו איזשהו עיתונאי אם לא הגיע הזמן, עכשיו כשהוא בשיאו וכבר כבן 60, לפרוש, ולכן הוא החליט לעשות סרט שיוכיח כי הוא מסוגל לחדש ולהתחדש). שאלה אחרת היא מדוע כל המקורבים לו התנגדו לעשיית הסרט? (כי הם סברו שמתחת לכבודו של היצ'קוק לעשות סרט אימה על רוצח סדרתי). ועוד אחת היא: מה עשה היצ'קוק כאשר חברת פראמאונט סירבה להפיק את הסרט? (השקיע בו מכספו שלו ואף מישכן את ביתו לשם כך). ומה עשה היצ'קוק אחרי שחברת פראמאונט סירבה לערוך לסרט הקרנת בכורה חגיגית והוציאה אותו לאקרנים בשני בתי קולנוע בלבד? (הוא קידם את הסרט במסע פרסום כה מבריק, שהצופים נהרו לראותו והוא היה ללהיט הגדול ביותר של הבמאי).

שאלה אחת לא נשאלת בסרט, לפחות לא במפורש: מה הפך את "פסיכו" לא רק ללהיט אלא לאחת היצירות המכוננות בתולדות הקולנוע? פולקלור קולנועי, וסרטו של ג'רבאזי אינו יותר מכך, אינו מאפשר כנראה להציג שאלה שכזאת ולענות עליה. וכפי ש"הנערה של היצ'קוק" לא הצביע על מקור גדולתם של "הציפורים" ו"מארני", כך "היצ'קוק" לא יבאר למי שלא ראו את "פסיכו", או ראו אותו אך לא נענו לו, מדוע סרט זה הוא אחד מסרטיו הגדולים ביותר של הבמאי. סמוך לתחילת הסרט, כאשר כל מקורביו עדיין מתנגדים לעשייתו של סרט אימה, אומר היצ'קוק שמעניין לראות מה יקרה אם במאי טוב – הוא מתכוון אל עצמו, כמובן – יעשה סרט בז'אנר לא מכובד זה. תשובתו זו של היצ'קוק למקורבים מרפרפת אמנם על פני אחת הסיבות לייחודיותו של "פסיכו": מעולם לא נעשה סרט מסוג זה על ידי במאי דוגמת היצ’קוק, ומעולם קודם לכן לא השתמש במאי אחר במרכיבי הז'אנר כפי שעשה הוא. אך סרטו של ג'רבאזי לא מרחיב מעבר לכך בשאלת ייחודיותו של “פסיכו”: לא בהקשר של מכלול היצירה של היצ'קוק, לא בהקשר של הז'אנר שאליו משתייך הסרט, ולא בזה של הקולנוע האמריקאי בשנים שבהן הופק הסרט.

כן, ”היצ’קוק” מזכיר כי ”פסיכו” הוא סרט שהגיבורה שלו נרצחת בתום השליש הראשון שלו באחת הסצינות המזעזעות והזכורות ביותר בתולדות הקולנוע, סצינת הרצח במקלחת. וכן, הסרט מתעד את העובדה שהסצינה הזאת, מופת סוגסטיבי של צילום ועריכה, בוימה כפי שבוימה כתוצאה מצווי הצנזורה ששלטה בהוליווד באותם ימים. אך פרט להתייחסויות עובדתיות מהסוג הזה, סרטו של ג'רבאזי פועל על פי נוסחה תסריטאית פשוטה למדי: תיאורו של הימור, שהכל סברו שיהיה לכישלון אך הוא גובר על סדרת מהמורות והופך להצלחה גדולה.

אמנם, קשה שלא להיענות להיבט הרכילותי של “היצ’קוק”, ולעתים יש בסרט גם הומור מוצלח. אך גם אם נהנים מהסרט לפרקים, קשה להימנע מהתחושה שהוא מרדד את דמותו ואת אמנותו של הבמאי הנודע. הסיבה העיקרית לכך היא ניסיונו לעצב את דיוקנו של היצ'קוק דרך יצירתו. אסטרטגיה זו היא לגיטימית עד גבול מסוים, אך מניבה ניתוח פסיכולוגיסטי שטחי ולעתים גם לא אחראי, בייחוד כאשר מדובר בהיצ'קוק, שהיה אמן של גילוי והסתרה והשתמש באמנות זו גם בסרטיו וגם בחייו הפרטיים. ואם "הציפורים" ו"מארני" עוד איפשרו לג'וליאן ג'רולד, במאי "הנערה של היצ'קוק", להצביע על האובססיה של היצ'קוק לכוכבות הבלונדיניות של סרטיו (אובססיה שתורגמה להתעללות כאשר לא נענתה, כמו במקרה של טיפי הדרן), הרי "פסיכו" מציב בפני ג'רבאזי בעיה קשה יותר: השחקנית שגילמה בו את האשה הבלונדינית, ג’נט לי (כאן בגילומה של סקרלט ג’והנסון), לא עוררה בהיצ'קוק אותן אמוציות שעוררו בו הדרן ואחרות.

לעזרתו של ג’רבאזי באים, עם זאת, יחסיו של היצ’קוק עם השחקנית ורה מיילס, שהופיעה בחלקו השני של "פסיכו": מיילס הרתה במהלך צילומי "ורטיגו" ופרשה מהסרט, והיצ’קוק נאלץ להחליפה בקים נובק ונטר לה על כך. בסרטו של ג'רבאזי מפגין היצ'קוק בגלוי את טינתו למיילס, וזו מזהירה את ג'נט לי שלא לחשוף לפניו את חייה הפרטיים שכן הוא ינצל את המידע. עוד אנחנו רואים בסרטו של ג’רבאזי את היצ'קוק יושב בחדרו ומביט שוב ושוב בצילומי הכוכבות של סרטיו הקודמים.

אם חלק זה עוד עובר איכשהו, הרי בכל הנוגע לגיבור “פסיכו”, נורמן בייטס, מועד הסרט בצורה הקריטית ביותר. רוברט בלוך, מחבר הספר "פסיכו", ביסס את דמותו של נורמן בייטס על זו האמיתית של אד גיין; בסצינות המאולצות והמיותרות ביותר ב”היצ’קוק” בוחר ג'רבאזי לכלול בו סצינות שבהן היצ'קוק מדמה פגישות עם גיין (מייקל וינקוט) ואף רואה אותו בביעותי הלילה שלו. מדוע התעניין כלל היצ'קוק בדמותו של נורמן בייטס? האם בחר לעשות סרט על רוצח סדרתי משום שפיתח אובססיה לרוצחים סדרתיים וגם הוא היה מין רוצח סדרתי מדומה שכזה, ש”רצח” רבים בסרטיו? השאלה הזאת תובעת תשובה אינטליגנטית יותר מזו שסרטו של ג'רבאזי מספק לה. אחד ההיבטים המרתקים ביותר בסיפור חייו של אלפרד היצ'קוק הוא הקשר שלו עם אשתו, אלמה רוויל, שהיתה הצוק האיתן בחייו. רוויל היתה מעורבת בעשייתם של רוב רובם של סרטי בעלה, בכתיבת התסריטים שלהם, בעריכתם ועוד, גם אם ברוב המקרים לא לקחה קרדיט על תרומתה. גם ב"פסיכו" היא התגייסה להצלת הסרט, ורבות מהצעותיה – כמו הוספת המוסיקה המצמררת של ברנרד הרמן לסצינת הרצח במקלחת – תרמו להצלחתו.

בניגוד ל"הנערה של היצ'קוק", שבה נראתה רוויל רק בכמה סצינות, סובלת בשקט את האובססיות של בעלה, ב"היצ'קוק" היא הדמות המרכזית השנייה (בגילומה של הלן מירן). בזמן צילומי “פסיכו” מגיעים בדידותה ותסכוליה לשיאם, והיא מנסה לתת להם פורקן בכך שלראשונה היא עובדת על תסריט עם גבר שאינו בעלה: התסריטאי ויטפילד קוק (דני יוסטון), שחיבר את התסריטים ל"פחד במה" ו"זרים ברכבת" של היצ’קוק. הקשר, שמצדה של רוויל יש לו אף גוון רומנטי, מעורר את קנאתו של היצ'קוק, וסרטו של ג'רבאזי אינו מתבייש לרמוז, ולא בעדינות רבה, שהמחשבה לרצוח את אשתו חלפה במוחו של הבמאי.

הדרמה של אשה מוכשרת החיה לצדו של אמן אגוצנטרי יכלה למלא סרט שלם. אך ג'רבאזי והתסריטאי שלו, ג'ון ג' מקלולין, מעניקים לסיפורה של רוויל טיפול שטחי, כמו לסרט כולו, ואם הוא ניצל במעט הרי זה רק בזכות הופעתה המיומנת של מירן. אנתוני הופקינס בתפקיד היצ’קוק עושה עבודה מיומנת אף הוא, אך לכל אורך הסרט לא ניתן להימנע מהתחושה שאנו צופים בשחקן בתחפושת. התחושה הזאת יוצרת מידה של ניכור והופכת את דמותו של היצ'קוק למין המצאה, שאמנם מעצימה את מעמדו כמיתוס, אך - כמו הסרט כולו - מפחיתה ממהותו כאמן וכאדם.

“היצ’קוק”. בימוי: סשה ג’רבאזי; תסריט: ג’ון ג’ מקלולין; צילום: ג’ף קרוננות; מוסיקה: דני אלפמן; שחקנים: אנתוני הופקינס, הלן מירן, סקרלט ג’והנסון, טוני קולט, דני יוסטון, ג’סיקה ביל, מייקל וינקוט, ג’יימס דארסי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו