בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא פשוט להיות עלוב

להעביר את “עלובי החיים” מבמת התיאטרון אל מסך הקולנוע זו אינה משימה פשוטה, והבמאי זוכה האוסקר, טום הופר, אכן התקשה לתמרן בין ראוותנותה של היצירה לבין הממד האינטימי שלה

18תגובות

כמה מחזות זמר זכו לכינוי חיבה? רק "עלובי החיים", שעם הפיכתו להצלחה גדולה בתיאטרון, קוצר שמו המקורי, "Les Miserables", בקרב הציבור ל"Les Miz". יש משהו משעשע בכינוי הקליל הזה, כיוון שהוא עומד בסתירה גדולה ליצירה עצמה, שהיא אולי המחזמר שלוקח את עצמו ברצינות הגדולה ביותר. הכינוי, המתעלם ממשמעותו העגומה של השם המקורי, מביע מידה של חיבה ליצירה, שהציבור כמעט בעולם כולו אימץ ללבו, אך הוא מבטא גם מידה של הכרה בעובדה שנפחו של המחזמר כתופעה רב יותר מערכו כיצירה. עובדה זו מובלטת כעת בגרסה הקולנועית של "עלובי החיים", שמתייחסת אל המקור הבימתי שלה בחגיגיות הראויה לקודש הקודשים של התרבות האנושית.

ואמנם, זוהי תופעה, שנולדה בצרפת, תורגמה לאנגלית, הועלתה בלונדון יותר מעשרת אלפים פעמים ובניו יורק יותר מששת אלפים פעמים, הועלתה ביותר מ-40 מדינות – כולל ישראל – זכתה במספר רב של פרסים, כולל עשרה פרסי טוני, וביצועו של הלהיט שלה, "I Dreamed a Dream", הפך ב-2009 את סוזן בויל לתופעה בפני עצמה.

אי-פי

מה הפך את "לה מיז" לתופעה בסדר גודל שכזה? מה שיש לו ומה שאין בו. יש לו מקור ספרותי קלאסי, מכובד ופופולרי כאחד, הרומן של ויקטור הוגו, שיצא לאור ב-1862, והוא שמעניק למחזמר את סמכותו כאיכות; יש לו עלילה סוחפת, סנטימנטלית ומסעירה כאחד, שנמשכת לאורך שנים, מסתעפת למספר רב של כיוונים ומעורב בה מספר רב של דמויות, שבחלקן נופלות קורבן לגורלן וחלקן מנצחות אותו, והיא עוסקת במינים שונים של אהבה וגאולה; ויש לה רובד דתי עממי, תמיד גורם מושך קהל, שבולט במחזמר אף יותר מבספרו של הוגו.

מה אין ב"עלובי החיים" בגרסתו המוסיקלית? תחכום. אי אפשר אמנם שלא להעריך את האופן שבו יוצרי המחזמר, אלן בובליל וקלוד-מישל שונברג, תירגמו את הרומן של הוגו למופע בימתי, אך העיבוד העלילתי מסתכם ברובו בשזירה של שיאי העלילה של הרומן בזה אחר זה; והעיבוד המוסיקלי של הרומן אינו מתרגם את המקור ליצירה חדשה באופן מעניין במיוחד מבחינה ז'אנרית. למרות שהמוסיקה של "לה מיז" כוללת כמה קטעים סוחפים, שנתקעים בתודעה וקשה להיפטר מהם, המכלול הוא אלמנטרי למדי והטקסטים המושרים, שעובדו לאנגלית על ידי הרברט קרצמר, משתלבים ברמתם באלמנטריות הזאת.

למרות ש"עלובי החיים" הוצג ברחבי העולם עשרות אלפי פעמים, הצלחתי להחמיץ את הצפייה בגרסתו הבימתית והיכרותי היחידה עם היצירה היתה מהקלטות שלה. כעת, כשצפיתי בה בשלמותה העלילתית והמוסיקלית על בד הקולנוע, התרשמותי ממנה לא התעצמה. משאבים אין קץ הושקעו בגרסה הקולנועית של "עלובי החיים", ועם זאת, הסרט אינו מצליח להמריא. לא זו בלבד שהמשאבים שהושקעו בסרט, כך שנבחין בכל אחד מהם והם יניבו מאתנו קריאת התפעלות, גורמים לתוצאה להיות כבולה לקרקע מחמת כובדה, אלא שבמאי הסרט, טום הופר, שב-2010 זכה בפרס האוסקר בעבור בימוי "נאום המלך" (והוא עלול להצטרף לרשימת הבמאים בתולדות האוסקר שלא היו ראויים לכבוד הזה), ביים את הסרט בנוסחתיות מכנית, ולרגעים אפילו בצורה מרושלת: כבר מזמן לא ראיתי סרט בעל יומרה ויוקרה כאלה שערוך כה רע.

"עלובי החיים" הוא יצירה בעלת נפח ראוותני ומהות אינטימית, ולהופר אין מושג כיצד לתמרן בין שני הקטבים האלה. כשצריך, מצלמתו דואה לגבהים בלתי אפשריים כדי להציג בפנינו את מלוא הראווה של הסרט, וכשצריך, מצלמתו נעצרת קרוב לדמויות, ובמקרה אחד אפילו נותרת סטאטית לאורך קטע מוסיקלי שלם; אך הבחירות נדמות מכניות ולא כנובעות מתפישה כוללת של איך צריך להעתיק את "עלובי החיים" מהבמה למסך הקולנוע.

גלובוס גרופ

כמה מלים על העלילה, שבוודאי מוכרת לכל. הסיפור מתחיל ב-1815, כאשר ז'אן ולז'אן (יו ג'קמן) משתחרר מהכלא שבו הוא שהה במשך 19 שנים כיוון שגנב כיכר לחם (הסרט נפתח בסצינת עבודת פרך רועמת, שכבר מבליטה את היותו של ולז'אן דמות הנושאת צלב על גבה). שמונה שנים לאחר מכן, אחרי שהוא נמלט מהפיקוח המשטרתי שהוטל עליו לאחר שחרורו, נהפך ולז'אן לראש העיר של מונטריי ובעל מפעל מכובד, שאחת מהעובדות שלו, פאנטין (אן האתאוויי), שהיא אם לבת קטנה ושמה קוזט, מפוטרת, נהפכת לזונה ומתה.

קודם להיעלמותה מהסרט מבצעת האתאויי את הלהיט של המחזמר, "חלמתי חלום", באותו שוט סטאטי ארוך שהזכרתי, שמתעד רק את פניה וכתפיה. הביצוע של האתאוויי, שבזכותו היא כנראה תזכה באוסקר משנה בעוד שבועות מספר, הוא בו בזמן אפקטיבי ומביך בחושפנותו הרוטטת. כל הקטעים המוסיקליים בסרטו של הופר צולמו חי, בניגוד לנהוג במרבית הסרטים המוסיקליים, שבהם השירים מוקלטים קודם לביצועם מול המצלמה, והאתאוויי משקיעה בביצוע השיר קצת יותר מדי סבל רגשי, שבסופו של דבר עולה על גדותיו ומאיים לשטוף את הצופים. אחרי מותה של פאנטין, כאשר ולז'אן מגלה את העוול שנעשה לה, הוא מאמץ את בתה ומגדל אותה כאילו היתה בתו שלו.

ולז'אן אמנם שיקם את חייו, אך מי שלא שכח אותו הוא המפקח ז'אבר (ראסל קרואו), שנחוש לחשוף את עברו של ולז'אן ולהחזיר אותו לכלא. אחת מחולשותיו של הסרט היא שהאובססיה של ז'אבר נדמית כשתולה בתוך הסרט. הקשר בינו לבין ולז'אן אינו מפותח, ולכך לא מסייעת הופעתו המאובנת של קרואו, שבכל פעם שהוא נדרש לפצוח בשיר נדמה שהוא עושה מאמץ עילאי ומייחל להיות בכל מקום אחר מלבד מול מצלמתו של הופר.

שוב חולפות השנים, קוזט (אמנדה סיפריד) נהפכה לעלמת חן, שב-1832, כשפאריס נמצאת באווירה מהפכנית, מתאהב בה מהפכן צעיר ושמו מריוס (אדי רדמיין), והיא משיבה לו אהבה. כל הדמויות האלה, ורבות נוספות, מתאחדות בסופו של הסרט סביב בריקדה באחד מרחובות פאריס, אתר שמספק לסרט כמה מתמונותיו היפות יותר.

עד עתה, בכל ההתייחסויות שלי ל"עלובי החיים" כיניתי את היצירה מחזמר, אך זוהי בעצם אופרה, שלבד מקומץ רפליקות מדוברות, היא מושרת כולה. אופרות הן צורה אמנותית שקשה יותר להעברה לקולנוע מאשר המחזמר משום שלא מתקיים בה השילוב הכה מהותי לאמנות הקולנוע בין קטעים ריאליסטיים לחריגות מהריאליזם הזה. יש מעט מאוד אופרות שהועתקו לקולנוע בהצלחה ("חליל הקסם" בבימויו של אינגמר ברגמן הוא אחת הדוגמאות הנדירות), אלא אם כן מדובר באופרה שנכתבה ישירות בעבור הקולנוע (ובראש הרשימה של המקרים הנדירים האלה ניצב כמובן "מטריות שרבורג", שנענה כולו לחזונם המופלא של יוצריו, הבמאי ז'אק דמי והמלחין מישל לגראן).

המוסכמות של האופרה, שנדמות כה נכונות על במה, מתנגשות ביסודות של הקולנוע כאשר הן מועברות אליו, וזה קורה גם כאשר מדובר באופרה קלאסית או באופרת פופ נוסח "עלובי החיים". אלן פרקר לא הצליח לפתור את הבעיה הזאת כאשר העתיק את "אוויטה", אופרת פופ נוספת, אל בד הקולנוע, וטום הופר מתקשה אף יותר ממנו להפיח חיים קולנועיים ברצף המקביל של עלילה ומוסיקה, שמרכיב את "עלובי החיים".

יו ג'קמן, שלמרות קולו המוגבל למדי יש לו ניסיון בימתי במחזות זמר, מעצב את דמותו של ולז'אן בנחישות כבדת משקל, שנדמית מודעת יתר על המידה לגודל האירוע שבו הוא משתתף. היחידים שמוסיפים לסרט מידה של קלילות הם סשה ברון כהן והלנה בונהם קרטר, שתפקידיהם בסרט אמנם קטנים, אך יש הרגשה שהם לפחות נהנו.

“עלובי החיים”. בימוי: טום הופר; תסריט: ויליאם ניקולסון; צילום: דני כהן; על פי המחזמר של אלן בובליל וקלוד-מישל שונברג; שחקנים: יו ג’קמן, ראסל קרואו, אן האתאוויי, אמנדה סיפריד, סשה ברון כהן, הלנה בונהם קרטר, אדי רדמיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו