"מנועים קדושים": הבמאי לאו קאראקס מאתגר את הקהל - ביקורת סרטים - הארץ

"מנועים קדושים": הבמאי לאו קאראקס מאתגר את הקהל

סרטו של הבמאי הצרפתי לאו קאראקס הוא משל קיומי על חיי האדם והקולנוע, באמצעות התחזויות ותחפושות. אף ש”מנועים קדושים” אינו מספק חוויית צפייה פשוטה, לא כדאי להחמיץ אותו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

כשצפיתי ב-1991 ב"הנאהבים בפאריס", לדעתי הסרט הצרפתי הטוב ביותר שהופק בשני העשורים האחרונים, ועוד קודם לכן, ב-1986, ב"זה אצלה בדם", חשבתי שיוצר הסרטים האלה, לאו קאראקס, הוא במאי הקולנוע החשוב ביותר שקם לקולנוע הצרפתי מאז ימי הגל החדש.

המשך הקריירה של קאראקס לא ענה על ציפיותי, בעיקר מכיוון שמכלול היצירה שלו מועט כל כך. אם זה בגלל אכזבתו מכישלונו של "הנאהבים מפאריס", שהפקתו מרובת המהמורות נמשכה שלוש שנים, או בגלל אופיו האקסצנטרי, קאראקס לא ביים סרט עלילתי ארוך נוסף במשך שמונה שנים, ואותו סרט, "פולה איקס", שיצא ב-2009, נכשל אף הוא. מלבד בימוי אחד משלושת חלקי הסרט "טוקיו!" ב-2008 (את שני החלקים הנוספים ביימו מישל גונדרי ובונג ג'ון-הו), ושני סרטים קצרים, לא ביים קאראקס סרט עלילתי ארוך נוסף במשך 13 שנים. לסרטו החדש קוראים "מנועים קדושים", והוא הוקרן לראשונה בתחרות בפסטיבל קאן האחרון ומוקרן כעת בישראל.

"מנועים קדושים" (שצולם בצרפת ודובר צרפתית, אבל שמו המקורי הוא "Holy Motors") הוא יצירה פרוצה מבחינה עלילתית, צורנית, רגשית ורעיונית. הוא פתוח למספר רב של פרשנויות, אבל כל אחת מהן תהיה מאולצת, חלקית ואולי מיותרת. הוא מורכב מאוסף של פעולות ודימויים שפתוחים לפרשנות ואף תובעים אותה ובה בעת דוחים אותה.

מתוך “מנועים קדושים”. מאחורי המסכה

הדבר הנכון כנראה לעשות מול היצירה החריגה הזאת הוא להתבונן בסרט ולהיענות לו, אם אפשר, וכך להיטמע בחוויה שהיא מאתגרת, מהפנטת, מרתקת, תמוהה, מתסכלת, רצינית, מבדרת, מבריקה וגם מעט ילדותית. חוויה זו, שהיא כל כולה קולנוע, גם שונה מכל חוויה קולנועית שנחשפנו לה מזה זמן רב, בוודאי כך סתם בבית קולנוע המציג סרטים על בסיס מסחרי, ויש לי תחושה שהיא גם שונה מכל חוויה קולנועית שניחשף לה בשנים הבאות, אולי עד שקאראקס יביים את סרטו הבא.

הסרט, שעוסק בהתחזויות ותחפושות, והמסכה היא אחד הדימויים המרכזיים בו, מזכיר מריונטה. חוטיה הבלתי נראים, כמו אלה הנראים, נשלחים אל העבר ואל העתיד. וזהו גם עברו של הקולנוע כולו, שנמוג אל תוך הזיכרון, ועתידו של הקולנוע המתמוסס מול עינינו. חוטים אלה נקשרים בחיים ומתחברים אל המוות, ששניהם שוהים במציאות של הסרט, וגם בהווייתה של האמנות שמייצגת אותה מול עינינו כממשות וכחלום.

בתחילת הסרט אדם, בגילומו של קאראקס, מתעורר משנתו באמצע הלילה. הוא ניגש לקיר המעוצב כיער, פותח דלת באותו קיר בעזרת אצבע שנהפכה למפתח, ומגלה שהוא ביציע של בית קולנוע, שממנו הוא משקיף על האולם הגדוש בצופים הנדמים קפואים במקומותיהם מול המסך שלפניהם. זהו הפרולוג לסרט שמציג יום בחיי מסייה אוסקר (אוסקר הוא שמו הפרטי האמצעי של קאראקס, ששמו המקורי הוא אלכסנדר אוסקר דופאן. הוא בנה את שמו המקצועי כאנאגרמה המורכבת מאותיותיהם של שני שמותיו הפרטיים). הוא נוסע ברחובות פאריס בלימוזינה לבנה ארוכה שבה נוהגת סלין, אשה אלגנטית בעלת שיער בלונדיני מעוצב בקפידה. החלק האחורי של הלימוזינה נהפך למעין חדר הלבשה בתיאטרון.

אוסקר מחליף במשך היממה תחפושות ליצירת 11 זהויות שונות ובהן, איש עסקים, קבצנית ורוצח. בין השאר, במשך ההתחזויות שלו, הוא חוטף דוגמנית (אווה מנדס), לוקח אותה למקום מבודד ברכבת התחתית של פאריס ומחליף את תלבושתה החושפנית בבגדי אשה מוסלמית; בסצינה אחרת, המתרחשת ברובה על גגו של הכלבו הפאריסאי המהודר "סאמאריטן", שנסגר לפני שנים אחדות, הוא פוגש באשה שהכיר בעברו ונקראת ג'ין. לא רק שמה, אלא גם המראה שלה אמורים להזכיר את ג'ין סיברג, השחקנית האמריקאית שנהפכה לכוכבת ב"עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר, וחייה המיוסרים נגמרו בהתאבדות. ג'ין, בגילומה של קיילי מינוג, אף שרה לו שיר שמלותיו מביעות תמיהה בנוגע למהות הקיום האנושי. בסוף היום אוסקר חוזר לביתו ולמשפחתו (ואולי זו המצאה נוספת?) וסלין מחנה את הלימוזינה בחניון שהסרט קרוי על שמו ובו אחרי שנהגיהן עוזבים את החניון הלימוזינות מפטפטות זו עם זו.

במסיבת עיתונאים שהתקיימה בקאן אמר קאראקס שהסרט עוסק בשאלה מה זה נקרא לחיות. זו תשובה מתחמקת וישירה כי "מנועים קדושים" הוא משל קיומי המורכב מאוסף של משלים פנימיים שמתארים את היותם של חייו של האדם עבודה בתהליך של מטמורפוזה והמצאה מחדש מתמדת. כאלה הם גם חיי הקולנוע, שהסרט חוגג את עברו ומקונן על היעלמותו.

החל בפרולוג, שבו כולל קאראקס את צילומיו של ספורטאי חשוף חזה, כפי שתועד בשלהי המאה ה-19 על ידי אטיין ז'ול-מארה, מחלוצי הניסיון לתעד תנועה (וחזותו של אותו ספורטאי עלום שם מתקשרת עם זו של דניס לוואן, שחקנו הקבוע כמעט של קאראקס בעל החזות הפיסית האקספרסיבית הבוטה, המגלם את אוסקר) וכלה בסצינת הלימוזינות המפטפטות, הסרט טעון בהתייחסויות להיסטוריה של הקולנוע ובעיקר ליוצרים שפעלו על קו התפר בין הריאליסטי לסוריאליסטי.

ביניהם נמנים סרטי האוונגרד הקולנועי שהופקו בצרפת בשנות ה-20, סרטיו של רנה קלר, ואלה שהופקו בתקופת הראינוע, כגון "אנטראקט", ששמו אף כתוב בגוף הסרט בשלב מסוים, "פאריס הישנה" (שקאראקס איזכר בצורה יפהפייה ב"הנאהבים מפאריס") ו"תחת גגות פאריס"; סרטיו של לואיס בונואל וסרטיו של ז'ורז' פראנז'ו, שנוכחים בסרט בעוצמה רבה במיוחד בזכות הופעתה של השחקנית אדית סקוב, המגלמת את סלין, והופיעה ברבים מסרטיו של פראנז'ו, שהבולט שבהם היה "עיניים ללא פנים", אותו סרט אימים מופתי של פראנז'ו מ-1960 (ששימש השראה לסרטו של פדרו אלמודובר "העור בו אני חי"). סלין, המניעה את המכונה המנווטת את אוסקר ממקום למקום ומהתחזות להתחזות, אף עוטה בסוף על פניה את המסכה שחבשה באותו סרט.

האם האדם, גופו ונפשו, הוא המנוע הקדוש ששמו של הסרט מתייחס אליו? האם הקולנוע, בשילוב בין טכנולוגיה ליצירה אמנותית, הוא מנוע קדוש זה? איני מתיימר וגם איני מרגיש חובה לחלץ תשובות לשאלות אלה. "מנועים קדושים" הוא טקסט הפתוח לצופים. בכך טמון כוחו ואולי גם חולשתו. יש בו קטעים יפהפיים, קטעים מטרידים וקטעים שאינם עובדים בעוצמה שהבמאי שאף לה. יותר מכל הוא משקף את תודעתו של היוצר, ער וחולם כאחד, הן בתוך החיים והן בתוך הקולנוע. דבר אחד ברור: אף ש"מנועים קדושים" אינו מספק חוויית צפייה פשוטה, שוחרי קולנוע לא ירצו לפסוח עליו.

“מנועים קדושים”. תסריט ובימוי: לאו קאראקס; צילום: קרולין שאמפטייה; שחקנים: דניס לאוואן, אדית סקוב, קיילי מינוג, אווה מנדס, מישל פיקולי, לאו קאראקס

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ