שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

בסצינה הטובה ביותר ב"רוק בקסבה", סרטו העלילתי הארוך הראשון של יריב הורוביץ, המתרחש בזמן האינתיפאדה הראשונה, מוטל על תומר (יון תומרקין), חייל בעזה, למסור פלסטיני החשוד בהרג חייל ישראלי (הנרי דוד) לידי איש השב"כ, הפועל בבניין הממשל. בניסיונו למצוא את איש השב"כ בבניין זה, הנראה לעת ערב נטוש לגמרי, חולף תומר ליד משרד הקב"ן שאליו ביקש להישלח זה כבר אך נענה בסירוב. הוא מחליט לנצל את ההזדמנות, דופק על דלת המשרד ופוסע פנימה כשהוא גורר אחריו את השבוי המבוהל. הקב"ן הוא אשה, ואף כי נדמה שאינה להוטה לקבל את תומר, היא מוכנה לעשות זאת לאחר שיוביל את הפלסטיני ליעדו. בשובו אל משרד הקב"ן, אחרי שמילא את משימתו, מגלה תומר שדלתה של הקב”ן נעולה והיא הסתלקה בלי לחכות לו.

סצינה זו, יותר מכל אחת אחרת בסרט, מבטאת את תחושת המצוקה, הבידוד הנפשי והנטישה הרגשית שחיילים המשרתים בשטחים חווים, את הטראומה המצטברת שכל אחד מהם מתמודד עמה בדרכו, אם בהפנמה רגישה ואם בתוקפנות גסה. אבל היא עושה יותר מכך - אף שהסצינות בסרט מתאפיינות כולן בפעלתנות תזזיתית, מצליחה סצינה זו להמחיש טוב מכל אחת מהן את תחושת ההזיה, את הניתוק מכל מציאות מוכרת, המאפיינים את קיומם של החיילים ברגע שהם נקלעים להוויה האלימה המאחדת בין כובשים לנכבשים.

הסצינה החלשה ביותר בסרט היא זו שבה אביו של החייל ההרוג (ולדימיר פרידמן) - הוא נמחץ למוות על ידי מקרר שהוטל עליו מגגו של בית - מגיע לביקור באתר שבו נהרג בנו ופורץ בזעקות תוכחה נגד צה"ל ששלח את בנו למקום זה. ההבדל בין שתי הסצינות הוא שהראשונה מוסיפה רובד סימבולי למציאות המתוארת בסרט, אשר מתהדרת בריאליזם, וכן תורמת דימוי החורג משלל דימויי הסרט, שבמרביתם חזינו כבר בטלוויזיה ובסרטים תיעודיים העוסקים בשגרת הכיבוש. לעומתה, סצינת האב השכול מנפחת סיטואציה, שכמותה ראינו כבר (גם אם לא תמיד ההורים השכולים תקפו את הצבא) ושמעצם טיבה דורשת טיפול רגיש במיוחד, לממדים מלודרמטיים. וממדים אלו מנוצלים לאמירה שטחית ולהשגת תגובה רגשית קלה בקרב הצופים.

רציתי להרעיף שבחים על סרטו של הורוביץ, בשל עצם העובדה שבסרטו העלילתי הראשון בחר לגעת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, נושא שהקהל הישראלי אינו נוהר לצפות בו על מסך הקולנוע (למרות ההצלחה העכשווית של הסרט התיעודי "שומרי הסף", שעוסק בו אף הוא). אני מעריך את ההימור שהורוביץ לקח בסרטו זה, ואינני מפקפק בכוונותיו הטובות, אך התוצאה מאכזבת ואף יותר מכך.

ההתייחסויות לסרט מבליטות את העובדה שזה הסרט הישראלי העלילתי הראשון שעוסק באינתיפאדה הראשונה. אך מהי חשיבותו של פרט זה מלבד ערכו ההיסטורי? מראותיה של האינתיפאדה הראשונה ואלו של השנייה, וגם של זו שמתחילה להתהוות מול עינינו בימים אלה, לרבות מראותיו של נוהל הכיבוש בימים שבין אינתיפאדות, נחרטו בתודעתנו באמצעות אינספור כתבות טלוויזיוניות ומספר רב של סרטים תיעודיים. במה מוסיפה ומשנה משהו העתקתם של מראות אלו לסרט עלילתי בעזרת שחקנים ומיקומם בעלילה מומצאת?

ובכן, היא חייבת לשנות, ובראש ובראשונה חייבת להיות ליוצר הסרט העלילתי המודעות לכך שהוא עוסק בחומרים מוכרים שהצטברו בתודעתנו לכדי מכלול גדוש ומעיק. למרות הסתייגויותי המסוימות מ"בופור" של יוסף סידר ומ"לבנון" של שמואל מעוז, שני סרטים עלילתיים שהתרחשו במלחמת לבנון הראשונה, הערכתי את העובדה שיוצריהם היו מודעים לכך שהם עוסקים בחומרים מוכרים לנו והתמודדו עם אתגר זה באופן מקורי ונבון: שניהם העניקו למציאות המתוארת בסרטם צורה ייחודית שאיפשרה להם להוסיף לזיכרון המשותף משמעות נוספת.

מתוך "רוק בקסבה"צילום: יוני המנחם

הצורך בהתמודדות עם אתגר זה חל גם על במאי הסרטים התיעודיים העוסקים בסכסוך או במלחמות שהתרחשו באזור ותועדו כבר באופן מאסיבי. ואמנם, בשנים האחרונות עשו זאת בהצלחה כמה סרטים, ובהם "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, "Z32" של אבי מוגרבי ו"שומרי הסף" של דרור מורה. ובחזרה לסרט העלילתי - תוקפו של סרט כמו "פלאטון" של אוליבר סטון, למשל (שיש איזשהו חיבור בינו ובין סרטו של הורוביץ), נבע בין השאר מהמודעות הזאת שלו ומיכולתו להעניק למלחמה שבה עסק, מלחמת וייטנאם, הקשר היסטורי ומיתולוגי שזיכה את הסיפור והזיכרון שלה ברובד משמעותי רחב נוסף.

כל זה חסר בסרטו של הורוביץ. במקום זאת יוצק הסרט מראות שראינו כבר וסיפורים ששמענו כבר אל תוך מסגרת קולנועית עלילתית, בלי להתמודד עם השלכותיה של פעולה שכזאת ולהיות מודע לתוצאותיה. מה, לדעת הורוביץ (וגיא מאירסון, שכתב עמו את התסריט), מוסיפה העתקה שכזאת לזיכרון הלאומי ולהבנת המציאות והאירועים שמעצבים אותו? התוספת היחידה היא מהות בידורית - בקצב שלו, בכמויות האקשן שבו ובשחקניו האטרקטיביים, ולמרות ההתרחשויות הקשות המוצגות בו, חותר "רוק בקסבה" להיות סרט בידורי, כפי שחתרו סרטי מלחמה רבים לפניו, כגון אלה שהופקו בהוליווד בזמן מלחמת העולם השנייה. זו התוספת היחידה שהוא מציע, וערכה מפוקפק בעיני. כל השאר הוא צמצום והפחתה.

ירד מהגג

"רוק בקסבה" היה יכול להיות סרט בעל תוקף אילו התמקד הורוביץ בסיטואציה הבאה: לאחר שחברם נהרג על ידי המקרר שהוטל עליו, נשלחים ארבעה חיילים אל גג הבית שממנו נזרק המקרר. המטרה היא לצפות משם כדי לאתר פעילות דומה ולזהות את הנערים הפלסטינים האחראים למות חברם. גג זה שייך למשפחה פלסטינית שלא רק שאינה יכולה להתנגד לחדירה זו לפרטיותה, אלא אף חרדה לגורלה, מכיוון ששהותם של החיילים הישראלים על גג ביתה עלולה להיחשב שיתוף פעולה.

מתוך "רוק בקסבה". ילדים פלסטינים חמודים לתוספתצילום: יוני המנחם

הורוביץ יכול היה להתמקד (כפי שעשתה הבמאית דינה צבי ריקליס בסרטה הקצר "נקודת תצפית") בשגרה ובשעמום המצטברים של החיילים, במתח המתפתח ביניהם - גם בשל קרבתם למשפחה שאל המרחב שלה חדרו. אך הורוביץ גודש את סרטו באירועים רבים נוספים - אולי משום שחשש כי התמקדות בסיטואציה שהמונוטוניות היא אחד ממאפייניה העיקריים תרתיע את הצופים, ואולי כי המודל שעמד לפניו הוא זה של הקולנוע האמריקאי, המתעקש שלא יהיה בסרט רגע דל, חלילה (חבל שהורוביץ לא אימץ את הדוגמה של "מטען הכאב" של קתרין ביגלו, שהיה סרט אמריקאי שלא חשש מתיאורה של שגרה מונוטונית מסוכנת, היה מרתק לכל אורכו וזכה להצלחה ובפרסים).

במרכז הסיפור ממקמים הורוביץ ומאירסון את תומר, החייל עדין המראה ובעיקר הרגיש, ואנחנו יודעים מראש מה עלול לקרות לחיילים רגישים כשהם נקלעים לסיטואציות שתובעות מהם התנהלות המנוגדת לאופיים. תומר, בגילומו המופנם ונעדר הניואנסים של תומרקין, הוא דמות המעוררת בקלות הזדהות, אך לא עניין רב. היה מאתגר הרבה יותר אילו מיקמו הורוביץ ומאירסון במרכז העלילה חייל רגיש פחות, שדמותו חד ממדית פחות והתנהלותו אמביוולנטית יותר. כך היה מעניין לעקוב אחר התמודדותו עם המציאות שנקלע לתוכה.

בעצם, סרטו של הורוביץ חף מכל הקשר היסטורי, פוליטי או אידיאולוגי. ההצדקה היחידה למיקומו ב-1989 היא שהורוביץ עצמו נחשף אז לחוויות אלו ושאז עוד שלטנו בעזה. הסרט נמנע מכל ניסיון לעצב את גיבוריו כדמויות בעלות חשיבה פוליטית או אידיאולוגית כלשהי, והאמירה הבוטה היחידה בו מושמת בפיו של המפקד הדי מניאק של החיילים, בגילומו של אנחל בונני, שחזותו מזכירה את זו של גיבור על שיצא מחוברת קומיקס: זה מכריז כי אנחנו זקוקים לעזה כמו לחור נוסף בתחת.

חיילים כקורבנות. "רוק בקסבה"צילום: יוני המנחם

במקום אמירה, מקיף הסרט את תומר, שבגלל עדינותו ורגישותו יוגדר כשמאלן יפה נפש, בדמויות המתאפיינות בדרגות שונות של תוקפנות וכל אחת מהן מביעה את מצוקתה ותסכוליה באופן אחר. ובמקום הקשר היסטורי, פוליטי או אידיאולוגי, חותר הסרט לאיזון, אותו ערך לכאורה שכה אהוד על החברה הישראלית וכה מנוגד לחשיבה וליצירה בוגרות; הערך שרק באחרונה נחשפה מהותו האבסורדית כאשר נשלף כנשק בידי פוליטיקאים (ואחרים) כדי להביע התנגדות לשני הסרטים התיעודיים המקומיים שהיו מועמדים לאוסקר.

החתירה הזאת לאיזון - כלומר להכרה הן במצוקתם של החיילים הישראלים והן בזו של הפלסטינים - מובילה בסופו של דבר לאי אמירה כוללת. כזו שהמאפיין העיקרי שלה הוא סנטימנטליות אידיאולוגית (האם באמת היה צורך לכלול בסרט סצינה שבה צוות הווי, המורכב מחיילות בלבד, מגיע לעזה ומבצע מול החיילים את "מי שחלם", ללא שום אירוניה נלווית מצד הבמאי)?

הורוביץ מחדיר אל המציאות שמוצגת בסרט ילדים פלסטינים חמודים, אם משפחה פלסטינית שהיא בעלת חזות נאה ועזת מבע, אם פלסטינית שדעתה כנראה השתבשה עליה והיא אינה חדלה מלשאול כל חייל המזדמן בדרכה היכן בנה שנעלם, ואפילו כלבלב מדובלל ומכוער למדי אך גם נוגע ללב. כל אלה אמורים לאזן את תיאורם של החיילים גיבורי הסרט כילדים במצוקה, כקורבנות אף הם, כפי שעשו גם סרטים ישראליים קודמים רבים. אך המניפולטיביות הרגשית המעורבת ביצירתו של איזון זה מורגשת בחריפות יתרה - בעיקר בגלל חוסר התחכום שבו נעשה בה שימוש - והאיזון נדמה אפוא כפוי, מאולץ ומכני.

התוצאה היא סרט גדוש פעילות, שמבוים, מצולם וערוך במיומנות מיינסטרימית, אך בבסיסו יש משהו מחוק, אפילו סתמי, שמביס את תעוזתו היחסית ואת כוונותיו הטובות, ואין בו כמעט דבר בעל ערך רעיוני ויצירתי להוסיף לייצוג של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בתולדות הקולנוע הישראלי.

“רוק בקסבה”. בימוי: יריב הורוביץ; תסריט: יריב הורוביץ, גיא מאירסון; צילום: אמנון זלאיט; מוסיקה: אסף אמדורסקי; עריכה: יצחק צחייק; שחקנים: יון תומרקין, רועי ניק, יותם ישי, יפתח רווה, לביא זיטנר, אנחל בונני, חאולה אלחג’־דיבסי, עדל אבו ריא, הנרי דוד, ולדימיר פרידמן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ