נשאר בחשכה. על הסרט "עלטה" - ביקורת סרטים - הארץ

נשאר בחשכה. על הסרט "עלטה"

שימוש בנוסחה השחוקה של רומיאו ויוליה ועיצוב פשטני של 
הדמויות הם רק כמה מהטעויות שנעשו ב”עלטה”, סרטו של מיכאל 
מאיר על זוג הומואים, ישראלי ופלסטיני

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

זה השבוע השני שעולה לאקרנים כאן סרט שעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובשני המקרים אלה סרטים עלילתיים ארוכים ראשונים ליוצריהם, המביימים לאחר שצברו ניסיון בתחומים קולנועיים אחרים. בשבוע שעבר החלה הקרנתו של "רוק בקסבה" של יריב הורוביץ, שהיה ידוע בעיקר כבמאי פרסומות וקליפים, והשבוע – "עלטה" של מיכאל מאיר, שהתמחותו העיקרית עד כה היתה בימוי טריילרים בהוליווד. שני הסרטים שונים מאוד בהיקפם, עלילותיהם וסגנונם, אך המשותף להם הוא ששניהם אינם מעבדים לעומק את החומרים שלהם, ושניהם מסתמכים על נוסחתיות בניסיון ליצור איזון בין שני צדי המתרס שהם מייצגים בסרטיהם - איזון שהם קורסים לתוכו.

סרטו של מאיר משתמש בנוסחה של רומיאו ויוליה המיושמת על סכסוך בין דתות, עמים ולאומים. את הנוסחה הזאת היה צריך כבר מזמן לדחוק למגירה עמוקה, לנעול אותה ולהשליך את המפתח, מכיוון שזהו מתכון בטוח לסכמטיות ולשטחיות. העובדה שב"עלטה" אין אלה גבר ואשה הבאים משני מחנות יריבים, אלא שני גברים, אינה משנה דבר. התוצאה זהה.

נימר (ניקולאס יעקוב) הוא סטודנט מרמאללה, המסתנן לעתים בלילות לתל אביב כדי לבלות במועדון גייז. באחת הפעמים האלה הוא פוגש ברועי (מיכאל אלוני), עורך דין שעובד אצל אביו (אלון אולארצ'יק), שהוא בעל קשרים מרובים גם בעולם התחתון. השניים מתאהבים ועתידם נדמה שליו יחסית, שכן נימר מקבל אישור להגיע לתל אביב אחת לשבוע כדי ללמוד קורס באוניברסיטה; אך אין שלווה לאוהבים הבאים משני עברי המתרס.

התסריט של "עלטה", שמאיר כתב יחד עם יעל שפריר, סובל מליקויים רבים, שהראשי בהם הוא עיצוב דמויותיהם של נימר ורועי. הסרט איננו מצליח להציגם כדמויות מעניינות ומרובות רבדים, כך שאיננו נחשפים למקור אהבתם הגדולה, שנעשית נואשת יותר ויותר ככל שהעלילה מתפתחת. אין זה מספיק לומר לנו ששני אנשים אוהבים זה את זה ולהציגם בסצינות אהבה עדינות; עלינו לחוש ולהבין את המאחד ביניהם, מלבד המשיכה מינית, כך שנוכל גם להזדהות עם מעשיהם. ב"עלטה" זה לא קורה.

טעותו המרכזית של הסרט היא שהוא מתמקד בדמותו של נימר - שסיפורו יותר דרמטי ונואש - יותר מאשר בזו של רועי. ראשית, עדיף שיוצרים פלסטינים הם אלה שיציגו בקולנוע את דמותם וסיפוריהם של פלסטינים; כאשר יוצר ישראלי עושה זאת נוצרת ההרגשה שהוא מנצל את סבלו של הפלסטיני כדי לשרטט בפנינו דיוקן מגמתי. שנית, סיפורו של נימר אמנם דרמטי ולפיכך נגיש יותר מבחינה עלילתית ורגשית מזה של רועי; אבל אילו פיתחו מאיר ושפריר את דמותו של רועי - שאוהב את נימר אך גם חושש מהשלכות הקשר עמו על חייו - הסרט היה מעצב דמות ישראלית מורכבת ואף יציגה, המתמודדת עם חרדותיה ועם נטייתה לקונפורמיות.

איפה הגפילטע פיש?

סיפורו של נימר מוביל לשורה של מהלכים עלילתיים צפויים, שאמורים להקנות ל"עלטה" נפח מלודרמטי המציית לחוקים הבסיסיים ביותר של יצירת דרמה קולנועית מושכת לב; ואילו התמקדות ברועי היתה הופכת את התוצאה לדרמה הנמנעת ממלודרמטיות לטובת חקירת המהות הנפשית הקיומית של הישראליות. ואולם, ההזדמנות הוחמצה.

רועי (מיכאל אלוני, מימין) ונימר (ניקולאס יעקוב) ב"עלטה". תעוזה מבוזבזת

“עלטה” מעלה את הסוגיה של סחיטת הומואים פלסטינים, שחשיפת זהותם המינית מסכנת את חייהם, על ידי שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני; אך גם סוגיה זו מנוסחת בסרט בהקבלה סכמטית, שבה על כל סחטן ישראלי יש גם מי שבצד השני מפעיל את כוחו על נימר. הסכמטיות מאפיינת גם מרכיבים נוספים בעלילה, ובהם תיאור הרקע המשפחתי של נימר ורועי.

הסצינות בבית משפחתו של נימר, שממנה הוא מסתיר כמובן את זהותו המינית, סטריאוטיפיות; והסצינה החלשה ביותר בסרט היא זו שבה רועי מביא את נימר לארוחת יום שישי בבית משפחתו האשכנזית הבורגנית האמידה, שקיבלה את היותו הומו, אך אמו (חלי גולדנברג) גוערת בבנה שלא גילה לה מראש שחברו הוא פלסטיני. זה הזכיר לי אותן סצינות בסרטי הבורקס שבהן בן או בת למשפחה אשכנזית הזמינו הביתה בן או בת זוג מזרחים, והמשפחה הליברלית לכאורה הביעה את הסתייגותה הגזענית - וזה מתוחכם באותה מידה. מזל שבסצינה הזאת התפריט אינו כולל גפילטע פיש.

טעות נוספת שנעשתה בסרט היא שבחלקו האחרון הוא נהפך למין מותחן, במטרה לשבות את לבו של הצופה ולספק לו מוצר בידורי, אך הדבר נעשה בצורה מסורבלת, לא אמינה, חובבנית במידה רבה. התוצאה הסופית היא ש”עלטה” מקרטע לקראת סופו מבלי לנסח אמירה משמעותית חוץ מזו הסנטימנטלית שעוטפת אותו.

מבין שני כוכבי הסרט, ניקולאס יעקוב, חסר ניסיון המשחק הקודם, משדר נוכחות סימפטית ואף מצליח להביע נימי רגש נוגע ללב. למיכאל אלוני, שהרשים ב"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, מספק התסריט מעט מדי חומר, והופעתו לפיכך נותרת חד־גונית.

בחוגים מסוימים, בעיקר בחו"ל, עשויה בחירתו העלילתית של “עלטה” להידמות לנועזת (כפי שהיה גם במקרה של "עיניים פקוחות" של חיים טבקמן, שתיאר קשר הומוסקסואלי בחברה החרדית); אך העשייה הקולנועית שלו כה ראשונית, שאפילו תחושת המניפולציה המסוימת העוטפת אותו נדמית לא ממומשת. ראשוניותו של הסרט מתבטאת בחוסר התמודדות של ממש עם החומרים העלילתיים האנושיים והאידיאולוגיים המרכיבים אותו -תנאי להיווצרותה של יצירה בעלת עומק; כך ש"עלטה" חולף מול עינינו מבלי להותיר רושם או זיכרון מתמשכים.

“עלטה”. בימוי: מיכאל מאיר; תסריט: מיכאל מאיר, יעל שפריר; צילום: רן אביעד; מוסיקה: גיא אייל; שחקנים: ניקולאס יעקוב, מיכאל אלוני, ג’מיל חורי, חאולה חאג’, אלון אולארצ’יק, 
חלי גולדנברג

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ