"לעוף מהתרגשות": אלמודובר על סף התמוטטות מנועים

“לעוף מהתרגשות”, העוקב אחר נוסעיו של מטוס בסכנת התרסקות ומזכיר הן 
את סרטי “נמל תעופה” והן את הפרודיות עליהם, הוא אולי סרטו הגרוע ביותר של
 פדרו אלמודובר. ועם זאת הוא מבשר על המשכיות יצירתית

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

עשרים וחמש שנים אחרי שפדרו אלמודובר ביים את "נשים על סף התמוטטות עצבים", הסרט שזיכה אותו בהצלחתו הבינלאומית הגדולה הראשונה, הוא מביים סרט שניתן לכנותו "נשים וגברים על סף התמוטטות והכחדה". הסיטואציה הראשית של הסרט החדש, “לעוף מהתרגשות”, היא זו של סרט אסונות מהסוג שהופק בשנות ה-70: מטוס העושה את דרכו מספרד למקסיקו נקלע למצוקה כאשר התגלה כי מתקן הנחיתה שלו אינו פועל, ועליו לתור אחר נמל תעופה שיוכל לבצע בו נחיתת אונס. כמו בסדרת סרטי "נמל תעופה", שהופקו בעשור ההוא, העלילה מתרכזת בדמויותיהם של כמה מנוסעיו של המטוס ובצוות הטייסים והדיילים שלו.

כמה מסרטי "נמל תעופה" – בייחוד "נמל תעופה 75", שבו גילמה קארן בלק דיילת שללא כל ניסיון בהטסת מטוסים מצליחה להנחית בשלום מטוס שחור גדול נפער בו – היו לסרטים שנהנים ללגלג עליהם. ואמנם, הסדרה הניבה ב-1980 את אחת הפרודיות הקולנועיות המצחיקות ביותר בתולדות הקולנוע, "טיסה נעימה", וגם סרט ההמשך של זו לא היה רע כלל. אך סרטו של אלמודובר, על אף מקורותיו הקולנועיים החשופים, שונה הן מסרטי הסדרה, שהתייחסו לעצמם ברצינות תהומית – ומכאן נבע במידה מרובה הממד הנלעג שלהם – והן מהפרודיות שנוצרו בהשפעתם. על בסיס הסיטואציה המרכזית של הסרט יוצר אלמודובר אלגוריה קומית סוריאליסטית פרועה ומתפרעת, שגרעין של חומרה נעוץ בה, והיא עוסקת בחרדת המוות ובהתמודדות עמה. ממד זה של הסרט הוא שהופך אותו ליצירה שהצפייה בה אמנם מביכה לעתים, אך היא בכל זאת מעוררת עניין.

מתוך "לעוף מהתרגשות"

אלמודובר משתולל בסרט הזה כפי שלא השתולל מאז סרטיו המוקדמים ביותר, והתחושה היא שלנוכח החרדה הניצבת במרכז העלילה ואפשרות ההכחדה המניעה אותה הוא מרשה לעצמו להתיר רסן, במעין התרסה תוקפנית הנמנעת משיקולים של טעם טוב וקורקטיות קולנועית שאיפיינו גם את המלודרמות ההזויות ביותר שביים. מהי אותה הכחדה אפשרית שעלילת הסרט נעה לכיוונה? של עולם מעורער על סף תהום? או בעיקר של ספרד, מולדתו האהובה של הבמאי, הנתונה במשבר שהוא מן העמוקים והחריפים ביותר כיום? ודאי אין זה מקרה שחברת התעופה שהמטוס שייך לה נקראת "פנינסולה", רמז ישיר לכך שהמטוס הנתון בסכנת התרסקות הוא סמל לספרד עצמה.

סמים ממלאים תפקיד מרכזי בעלילת "לעוף מהתרגשות", הן במשמעותם הממשית והן במשמעותם הסימבולית. נוסעי מחלקת התיירים במטוס וגם דיילות המחלקה הורדמו כולם בעזרת סם כדי למנוע מהם את דבר האסון המתקרב. מראה הנוסעים הישנים, שהסרט חוזר אליו מדי פעם, מחדיר לתוכו דימוי פיוטי בעל אלמנטים סאטיריים, על חוסר מודעותם של הספרדים לסכנה שהם נתונים בה.

אבל עיקר העלילה מתרכזת במחלקת העסקים, שנוסעיה המעטים מייצגים מעין חתך של החברה הספרדית. אלה כוללים שחקנית לשעבר (ססיליה רות) שהיתה לבעלת מכון ליווי המתמחה בסאדו־מזוכיזם ומשרת את בכירי הממשל הספרדי (היא טוענת שיש ברשותה 600 קלטות המתעדות את הבכירים בפעילותם המינית); כוכב דועך של אופרות סבון (גיירמו טולדו); בתולה בת 33 (לולה דואנאס), שהיא גם מדיום ומריחה מוות ברגע שהיא עולה למטוס; איש עסקים מושחת (חוזה לואיס טוריחו); גבר מסתורי (חוזה מריה יזפיק), שברור לנו כי עיסוקו אינו מהסוג המבטיח אריכות חיים, ובעל טרי (מיגל אנחל סילבסטר) שמלעיט את רעייתו (לאיה מרטי) בסמים. בחבורה זו מטפלים שלושה דיילים הומואים מוחצנים (חוויאר קאמארה, ראול אלווארו וקרלוס ארקס), שפונים זה אל זה בלשון נקבה, ואת המטוס מטיסים צמד טייסים (הוגו סילבה ואנטוניו דה לה טורה), שזהותם המינית המוסתרת הולכת ונחשפת ככל שנמשך החיפוש אחרי מסלול נחיתה.

המוות נוכח בסרט, והוא נוכח גם בגיחה היחידה של הסרט אל מחוץ למטוס, אל תוך סיפור שמעורבות בו אהובתו המעורערת בנפשה של כוכב אופרות הסבון (פאז וגה) ואהובה שלו מן העבר (ביאנקה סוארז). דווקא אפיזודה זו, הנדמית שתולה באופן שרירותי בסרט, היא אחד מחלקיו המוצלחים ביותר - הוא מזכיר אמנם את "נשים על סף התמוטטות עצבים" - שמבוים בסגנון מרוסן יותר מן האחרים. הסרט עצמו מורכב מסצינות מטופשות וסצינות יפות, סצינות גסות וסצינות עדינות, ומשהו בשילוב שבין כל אלה עובד ולא עובד בעת ובעונה אחת. כוונותיו של אלמודובר בסרט ברורות, אך התחבולות הקולנועיות שהוא משתמש בהן הפעם מאכזבות לעתים קרובות, אוסף הדמויות אינן מצליחות ברובן לחרוג מתחום הקריקטורה השטחית למדי, ואמירותיו של הסרט בנוגע לאופן ההתמודדות עם אסון מתקרב אינן מעמיקות במיוחד.

"לעוף מהתרגשות" הוא סרט שמתאר מציאות בסכנת הכחדה, אך אינו סרט שמבשר הכחדה. את זה מסמל הפרולוג שלו, המתרחש בנמל התעופה קודם להמראת המטוס ובו מגלה אחד מעובדי הנמל כי אשתו, שהיא גם עמיתה לעבודה, הרתה. את הזוג המאושר מגלמים בסצינה יחידה אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז, שניים מהשחקנים המזוהים ביותר עם יצירתו של אלמודובר, ונוכחותם בתחילת הסרט רומזת על ניסיונו של "לעוף מהתרגשות" להיות גם מעין סיכום של אגף מסוים מאוד במכלול יצירתו של הבמאי, סיכום הנוגע גם בחרדתו שלו מערעור יכולתו ומעמדו כקולנוען בעל חשיבות והשפעה.

אם "לעוף מהתרגשות" מאכזב ברובו, ואולי אפילו הסרט החלש ביותר שביים אלמודובר מאז ראשיתה של הקריירה שלו, הרי עצם התמודדותו עם משבר יצירתי כלשהו שאלמודובר נתון בו מקנה לו מידה של תעוזה. תעוזה זו מניבה גם את הסצינות היפות והפיוטיות ביותר בו, הנראות בדקותיו האחרונות ונימה של מלנכוליה פתאומית שורה עליהן. כדאי לחצות את הסרט כולו רק כדי לצפות בהן (ודאי שאין זה מקרה שנמל התעופה שנבחר לנחיתת האונס הוא במחוז לה מאנשה, מוצאו של ההוזה הידוע ביותר בתולדות ספרד והתרבות בכלל).

החיים החדשים שאת התהוותם מבשר הפרולוג של הסרט, וכך גם דקותיו האחרונות היפהפיות, מצהירים שגם אם יצירתו של אלמודובר נתונה במשבר, הרי זה משבר שסוף והתחלה כרוכים בו. הוא מבשר לפיכך על המשכיות יצירתית, שתוסיף ותרתק אותנו כל אימת שנצפה בסרט חדש של אלמודובר.

לעוף מהתרגשות”. תסריט ובימוי: פדרו אלמודובר; צילום: חוזה לואיס אלקאינה; מוסיקה: אלברטו איגלסיאס; שחקנים: ססיליה רות, לולה דואנאס, גיירמו טולדו, חוזה לואיס טוריחו, חוזה מריה יזפיק, מיגל אנחל סילבסטר, לאיה מרטי, חוויאר קאמארה, ראול אלווארו, קרלוס ארקס, הוגו סילבה, אנטוניו דה לה טורה, פאז וגה, ביאנקה סוארז, אנטוניו בנדרס, פנלופה קרוז

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ