רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מפריח היונים": ניסיון מרשים ומאכזב לספר את סיפורה של יהדות עיראק

הגיבורה הראשית של "מפריח היונים" היא הקהילה היהודית בעיראק בתחילת שנות ה-50, אך סרטו של נסים דיין נדמה לעתים כמורכב מקרעים שאינם משתלבים באופן מספק. זה לא מונע ממנו לעורר עניין רב

63תגובות

ב"מפריח היונים" קיבל עליו במאי הקולנוע נסים דיין משימה קשה במיוחד: לא רק לתרגם את הרומן עתיר הדמויות והסיפורים של אלי עמיר אל הבד אלא גם להציג בסרט את סופה של קהילה יהודית שלמה, שהיתה הקהילה היהודית העתיקה ביותר - קהילת יהודי עיראק. העובדה שהוא עומד במשימה זו בכבוד, למרות כמה חולשות בתסריט ובסרט, היא הישג הראוי להערכה מרובה. מבחינות רבות, "מפריח היונים" הוא אחד הסרטים היומרניים ביותר שהופקו בתולדות הקולנוע הישראלי, והדברים נאמרים כמחמאה. בהיסטוריה של הקולנוע המקומי לא הופקו כמעט סרטים בעלי נפח אפי. כמעט כל הסרטים שהופקו כאן, כולל אלה שהתרחשו ברגע היסטורי מרוחק מההווה שבו הופקו, ואף במקום המרוחק מישראל, התמקדו בסיפור פרטי, ומהסיפור של הפרט ביקשו להנביט אמירה על הכלל הסובב אותו.

גם עלילת סרטו של דיין מנווטת על ידי דמות מרכזית אחת, זו של כאבי, בן 15, בנה של משפחה יהודית מכובדת בבגדאד, אך הגיבור הראשי הוא הקהילה עצמה, שממנה מקרין הסרט אל הדמויות והסיפורים המרכיבים אותו. מהעובדה הזאת, שהסרט הולך מהקולקטיבי אל הפרטי ולא להיפך, כנהוג במרבית הסרטים הישראליים, נובעים גם כוחו של הסרט וגם כמה מחולשותיו.

רן מנדלסון

הסרט מתרחש ב-1950, השלטון העיראקי רודף את הגורמים הציוניים הפועלים בקרב הקהילה היהודית, משליך אותם לכלא ואף מוציא אותם להורג בתלייה. הוא רודף גם את הגורמים הקומוניסטיים הפועלים בקרב הקהילה ונתפשים כסכנה למשטר. הקהילה היהודית, שמושרשת עמוק בהוויה החברתית, התרבותית והכלכלית של עיראק, נתונה בסכנה מתמדת של פוגרומים, וגם אם יש בה עדיין מי שאינם מוכנים להודות בכך, חבריה מודעים יותר ויותר לעובדה שסופה מתקרב.

הרכיב העלילתי המרכזי שמוביל את הסרט הוא מאסרו בתחילת העלילה של דודו של כאבי, עיתונאי שפירסם מאמר נגד המשטר, והניסיון של כאבי (דניאל גד) וראשל (יסמין עיון), אשתו של הדוד, בעזרת עורך דין מוסלמי (רון שחר) שהוא ידיד המשפחה, לאתר את הדוד ולהביא לשחרורו. רכיב זה של העלילה מאפשר לדיין להציג מגוון רב של דמויות, המייצגות את אגפיה השונים של הקהילה היהודית ברגע זה בתולדותיה, ובמקביל לתאר גם את מעורבותו ההולכת וגדלה של כאבי עצמו בסוגיות ההרות גורל העומדות בפני משפחתו וקהילתו.

מה שדיין מנסה לעשות ב"מפריח היונים" הוא מהלך מרשים, אך התוצאה אינה מצליחה לממש את יעדיו בצורה שלמה לאורך הסרט כולו. היא מועדת בין הסיפור העלילתי ובין הניסיון לספק לעלילה את הקשרה ההיסטורי האנליטי. הצופים בסרט מודעים לגורמים האידיאולוגיים הפועלים בתוך הקהילה היהודית - יש בה ציונים, יש בה אנטי־ציונים, יש בה קומוניסטים שמתנגדים אף הם למימוש החזון הציוני ויש בה כאלה שאינם משתייכים לאף אחת מהקבוצות האלה ואף מתעלמים ממה שצפוי לקרות; אך הסרט אינו פורש את הרקע האידיאולוגי וההיסטורי המספק כדי לבאר את ההבדלים הרעיוניים בין הקבוצות בתוך הקהילה, והוא נדמה לעתים כמורכב מקרעים של עלילה, קרעים של רעיונות וקרעים של מידע היסטורי.

כל אלה אינם משתלבים תמיד בצורה מספקת, ולעתים הם אף יוצרים תחושה של ערפול ובלבול. יש בסרט סצינות יפות ומרשימות רבות, ודיין עושה שימוש מיומן בשחקנים רבים, שכולם עושים עבודה טובה, אך לעתים יש הרגשה שחלקיו של הסרט טובים יותר מהסכום הכולל שלו, גם אם הסכום הזה מעורר עניין לכל משך הצפייה בו.

"מפריח היונים" הוא בסך הכל הסרט העלילתי הארוך הרביעי שדיין ביים. מיעוט היצירה הקולנועית שלו והיעדרו מעשייה זו במשך כ-30 השנים האחרונות (סרטו הקודם היה "גשר צר מאוד" שיצא ב-1985) הם אחת ההחמצות הגדולות ביותר של הקולנוע הישראלי; חזרתו ליצירה קולנועית היא אירוע משמח שאני מקווה שיהיה לו המשך מהיר.

ב-1973 ביים דיין את סרטו הראשון, "אור מן ההפקר" - אחד הסרטים הטובים והחשובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, סרט שחתר בתבונה ובתעוזה נגד אופני הייצוג המסורתיים של המזרחיות בקולנוע המקומי; וב-1981 הוא ביים את "סופו של מילטון לוי", פילם נואר בהקשר חברתי מקומי. אולי הצלחתו הגדולה ביותר עד כה היתה סדרת הטלוויזיה "מישל עזרא ספרא ובניו", שהתבססה על ספרו של אמנון שמוש, וגם לה היה הנפח האפי שיש לסרטו החדש, אם כי בממדים אינטימיים יותר.

סגנון הבימוי של דיין בסרטו החדש הוא קורקטי, מכובד, סובל לעתים מכבדות מסוימת, אך מעיד על הידע, התבונה וההגינות שמאפיינות את יוצרו, שהוא גם מורה ומבקר קולנוע. ייתכן כי בגלל היכרותי את דיין ויצירתו ציפיתי ממנו ליצירת איזון מדויק יותר בין ההיבט העלילתי, הגורף את הצופים לתוכו, ובין ההיבט האנליטי, כך שייחשף אופייה הדיאלקטי של המציאות ההיסטורית המתוארת בסרט, ומכאן נובעת אכזבתי המסוימת ממנו.

צעירים עומדים, מתוך הסרט מפריח היונים
רן מנדלסון

אחת ההחלטות הטובות והנועזות ביותר שעשה דיין בסרט היא הבחירה שכולו דובר ערבית עיראקית, מה שמעניק לו רובד ייחודי; החלטה מוצלחת אחרת היא הימנעותו של הסרט מכל סממן פולקלוריסטי, שהוא סכנה שהכשילה מספר רב של סרטים ישראליים שעסקו בתולדותיה של יהדות מדינות ערב. אולי התחושה העיקרית שליוותה אותי בצאתי מהסרט היא שהייתי רוצה לדעת ולהבין יותר ממה שהסרט סיפק לי. הוא אמנם נוגע במחוז יהודי היסטורי שהקולנוע הישראלי עד כה לא עסק בו, ומשחזר במיומנות את הרגע ההיסטורי המתואר בו מבלי שהשחזור ישתלט עליו (דבר שקורה לעתים בסרטים שמשחזרים זמן אחר); אך באיזשהו מקום המשימה הגדושה שדיין קיבל עליו ב"מפריח היונים" מעיקה על הסרט והותירה אותי שואף לחוויה קולנועית עשירה, מורכבת ושלמה יותר.

ציינתי קודם את עבודתם הטובה של שחקני הסרט, שבולטים בהם יגאל נאור כאביו של כאבי ואורי גבריאל שמפגין פעם נוספת את נוכחותו הקולנועית המאופקת והעזה כאחת בתפקיד סוחר היונים. מחמאות מגיעות גם ליסמין עיון ולדניאל גד, שנושא את הסרט על כתפיו ועושה זאת בהצלחה רבה. הוא בה בעת גיבור הסרט והעד למתרחש בו, וגד משדר את השילוב בין שני אלה בכישרון ניכר.

מחמאות מגיעות גם לצילום של שי גולדמן, שהוא אלגנטי ונמנע מראוותנות שאף היא עלולה להיות מכשלה בסרטים מהסוג הזה. הסרט מסתיים בשוט יפהפה, המביע תחושה של זיכרון וערגה שמסכמת את היצירה, שבכללותה נמנעת מנוסטלגיה ומתארת את המוצג בה בישירות עובדתית. שוט זה, וכמוהו גם רגעים נוספים בסרט, מעידים עד כמה "מפריח היונים", למרות מגבלותיו, הוא יצירה בעלת ייחוד, חשיבות וערך בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי.

"מפריח היונים". בימוי: נסים דיין; תסריט: נסים דיין ואלי עמיר, על פי ספר מאת אלי עמיר; צילום: שי גולדמן; שחקנים: דניאל גד, יגאל נאור, אהובה קרן, אורי גבריאל, מנשה נוי, יסמין עיון, רון שחר, מירה עוואד, מכרם חורי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#