"גט": רונית אלקבץ מצליחה להפנט את הצופה

האחים רונית ושלומי אלקבץ הצליחו 
להעניק לסרטם "גט, המשפט של ויויאן אמסלם" מימד אירוני שמשלים את המרכיב התיאטרלי הטבוע ביצירתם ומאפשר לסרט להפוך ליותר ממתקפה על הממסד הדתי

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

התיאטרליות מהווה מרכיב מרכזי ביצירתם הקולנועית של רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ. בסרטם המשותף הראשון, "ולקחת לך אשה", תיאטרליות זו נדמתה כמנסה להשתלט על המציאות שתוארה בסרט, והתוצאה חרקה; בשני סרטיהם הבאים, "שבעה" וכעת "גט", הם מוצאים לתיאטרליות זו את ההקשר הדרמטי והמבנה הצורני הנכונים לה, והתוצאה מספקת ואף מרשימה.

התיאטרליות המאפיינת את יצירתם המשותפת של רונית ושלומי אלקבץ (והיא באה לידי ביטוי גם ב"עדות" השונה מאוד אך המרשים לא פחות, ששלומי אלקבץ ביים) מתלווה לנטייתם של שני היוצרים אל המלודרמה המשפחתית, לה הם מעניקים מהות הייחודית להם. אני אוהב את כותרת המשנה שהם העניקו לסרט, "המשפט של ויויאן אמסלם". היא מתקשרת בזיכרוני עם מסורת המלודרמות הקולנועיות מימי הראינוע והקולנוע ההוליוודי הקלאסי, בעיקר בעשורים הראשונים שלו, העוסקות בנשים שנכנסות לצרות כתוצאה מהמערכת החברתית הסובבת אותן. יש לה אופי של כותרת חדשותית כמעט סנסציונית, שמבליטה את הנפח האירוני שרונית ושלומי אלקבץ מעניקים בסרטם לעומת המלודרמטיות שבו.

כמו ב"שבעה", נוקטים רונית ושלומי אלקבץ ב"גט" באסטרטגיה צורנית נועזת שמתגלה כהצלחה, והם אף הולכים עמה רחוק יותר. "שבעה", מלבד לסצנות הפתיחה והסוף של הסרט וכמה סצנות מועטות שהתרחשו מחוץ לבית, התרחש כמעט כולו באתר אחד, הבית שבו מתכנסת המשפחה לימי השבעה. "גט", מלבד שוט הסיום שלו, שמהותו סימבולית בעיקרה, מתרחש כולו באתר אחד: חדרו של בית הדין הרבני שבו ויויאן אמסלם, אותה מגלמת רונית אלקבץ, מבקשת להשיג גט מבעלה, אלישע (סימון אבקריאן), וחדר ההמתנה שלצדו. "שבעה", שנע בין חדרי הבית שבו הוא התרחש, הקפיד על אסתטיזציה של האתר בעזרת השימוש בצבעי שחור ולבן עם כמה הבלחות צבעוניות נוספות; התוצאה, שעברה מסצנות מרובות משתתפים לסצנות קאמריות ואינטימיות העניקה עונג חזותי, שכמעט ונעדר מ"גט", ובצדק. הוא מתאר מציאות כעורה הרבה יותר, וגם אם הצילום של ז'או לפאוארי חותר לעתים לאקספרסיביות מסוגננת, הוא אינו מסתיר את חדגוניותו וכיעורו של המקום שבו הדרמה מתרחשת.

"גט" מתעד את חמש השנים בהן ויויאן נאבקת על חירותה מול בעלה שמסרב לתת לה אותה. כותרות מכריזות על הזמן שחלף בין הפרקים השונים המרכיבים את העלילה ומבליטות את האופי העובדתי היבש שרונית ושלומי אלקבץ מבקשים להעניק לסרטם. מול ויויאן ניצבים שלושת אבות בית הדין הרבני, ומסייע לה בתביעתה, לאורך כול חמש השנים, עורך הדין כרמל בן טובים (מנשה נוי). כיוון שחירותה של ויויאן תלויה בהסכמתו של בעלה הסרבן, אבות בית הדין דורשים מוויויאן ועורך דינה להביא עדים, בני משפחה, שכנים ומכרים, שיעידו שיש ראיות לכפות על אלישע לתת גט לוויויאן, וחלק ניכר מהסרט מתרכז בהצגת עדויות אלה, שמופנות אל אבות בית הדין, ובאופן שבו הן מוצגות בחלקן, גם אל הצופים בסרט, שבאופן הזה מופללים בתהליך ההשפלה הארוך שוויויאן נתונה בו מצד הממסד הדתי הגברי הכוחני.

דרמות בית משפט, וכזה הוא סרטם של רונית ושלומי אלקבץ, הן תמיד סוג של תיאטרון, המתרחש בזירה פרטית וציבורית המבטאת את החברה והתרבות שבה ההצגה מתקיימת, ו"גט" פועל בכללותו על רובד זה. כוחו של "גט" נובע בין השאר מהעובדה שלמרות הדרמה העגומה שהוא מתאר, הפן הקומי נוכח בו – אפילו ויויאן המיוסרת פורצת לעיתים בצחוק לנוכח המתרחש בבית הדין הקובע את גורלה – ופן קומי זה, המבליט יותר מכול את המימד הגרוטסקי של העינוי שוויויאן נאלצת לעבור, נוכח בסדרת העדויות, שנמסרות על ידי פרוטוטיפים נשיים וגבריים שנדמים כאילו יצאו ממסורת הקולנוע הישראלי הקומי, אפילו מסרטי הבורקס (כאשר אני משתמש במושג זה לא כדי להפחית מהסרט אלא כדי לציין את נפחו האירוני דווקא, שמעבה אותו). עדים אלה מגולמים על ידי אוולין הגואל, אלברט אילוז, זאב רווח, שמיל בן ארי ורובי פורת שובל, שעושים את העבודה הנדרשת מהם, ובולטת בהם לטובה דליה ברגר, שיותר מעמיתיה מצליחה לשלב בעדותה נימה אנושית נוגעת ללב.

מה חושבים מבקרי הקולנוע על "גט"? היכנסו לטבלת המבקרים

בצד עדים אלה - שאמירתם ומה שהם מייצגים הוא ישיר וברור - ואבות בית הדין שמפקחים על האירוע בצו ההלכה, מציב הסרט בחוכמה את דמותם של שני הגברים המרכזיים בסרט, שדמותם עמומה יותר ומניעיהם אמביוולנטיים יותר, הבעל הסרבן ועורך הדין העיקש והנאמן (ומנשה נוי עושה בסרט את תפקידו הקולנועי הטוב ביותר עד כה). הסרט אינו נוטש עמימות ואמביוולנטיות אלה לכול אורכו, מה שמעבה את התוצאה אף הוא ומבליט את היותו של "גט", מעבר למתקפה על הממסד הדתי השולט בחיינו, ונשים הן קורבנותיו הרבים, לסרט העוסק בפער התודעתי והרגשי בין נשים לגברים, החורג מעבר למציאות ולמקרה המסוימים המוצגים בו.

מתוך "גט"צילום: עמית ברלוביץ

בצד כל אלה נמצאת דמותה של ויויאן, ששותקת חלק ניכר מהסרט, והיא הגיבורה שלו וגם העדה למתרחש בו (ובאחד הרבדים המעניינים ביותר שלו עוסק "גט" בסוגים שונים של עדות, דבר שמתחבר גם לסרט ששלומי אלקבץ ביים ללא אחותו); אך נוכחותה של רונית אלקבץ היא כה דומיננטית, שהסרט כולו מתנקז אליה, גם כאשר היא לכאורה בשולי האירוע המסוים המתואר בו ברגע נתון, עוד לפני שהתסריט מאפשר לה להתפרץ בסגנון האופייני לה כשחקנית. התיאטרליות טבועה בה, בין אם היא שותקת או מתפרצת. רק בסרטים מעטים בהם היא הופיעה (למשל ב"ביקור התזמורת" של ערן קולירין ו"לא רואים עליך" של מיכל אביעד) תיאטרליות זו לא באה לידי ביטוי מובהק, ואין לי ספק רב שהיא המקור ממנה נובעת התיאטרליות המאפיינת את עבודתה המשותפת עם אחיה. לפרקים, בזמן הצפייה ב"גט" שאלתי את עצמי אם הסרט לא היה יותר אפקטיבי מבחינת מסריו ונפחו האנושי לולא ניצבה במרכזו שחקנית בעלת נוכחות כה ייחודית, שיש בה אפילו מידה של אגוצנטריות; אך לא ניתן להכחיש שלא ניתן להסיר את המבט מפניה של רונית אלקבץ.

"גט" אמנם תוקף את הממסד הדתי, אך אינו מחדש הרבה למי שיודעים מה מתרחש בבתי הדין שלו וזועם על שליטתו בחיינו. הסרט, למרות המחאה הכלולה בו, אינו מבקש לחדש אלא לתעד את ההליך הכוחני והמשפיל שוויויאן עוברת, ולכן התקפתו איננה פרועה, ובצד תיאורו את הצד הכוחני הגרוטסקי שגיבורת הסרט נאלצת לעבור, יש בו גם צד מלנכולי עדין שמעשיר אותו. חשיבותו וערכו של הסרט, בנוסף לתבונה ולתעוזה המנחות את בחירותיו העלילתיות והסגנוניות, נובעים מהיותו אף יותר ממתקפה על הממסד הדתי, אנטיתזה לסרטים וסדרות הטלוויזיה הרבים מדי לטעמי, שהופקו בשנים האחרונות ושלחו מבט חילוני סקרן בעולם החרדי שהבליט את צדו הרומנטי והאקזוטי.

אם אמנם "גט" מהווה הפרק האחרון בטרילוגיה, הרי למרות תגובתי לסרט שפתח את הטרילוגיה, שהיה בו רק מעט שבישר את מעלותיה של המשכה, היצירה הכוללת מהווה אירוע משמעותי בקולנוע הישראלי העכשווי. אין אלה סרטי המשך, אלא יצירה שבכל פעם מחדש, בדרכים קולנועיות שונות ודומות כאחד, חובקת בזרועותיה את ההוויה הישראלית כמשתייכת לפרט ולכלל. הטרילוגיה מוכיחה את ייחודיותם של רונית ושלומי אלקבץ בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי; כישרונם מוכח.

"גט, המשפט של ויויאן אמסלם". תסריט ובימוי: רונית אלקבץ, שלומי אלקבץ; צילום: ז'אן לפאוארי; שחקנים: רונית אלקבץ, מנשה נוי, סימון אבקריאן, ששון גבאי, זאב רווח, דליה ברגר, אוולין הגואל, רובי פורת שובל, שמיל בן ארי, רמי דנון, אלי גורנשטיין, אלברט אילוז, גבי עמרני, רוברטו פולק. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ