בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מריל סטריפ היתה רוצה להיות נערת רוק

הקריירה של מריל סטריפ נהפכה לאחרונה לקטלוג של התחזויות — כאילו ביקשה להוכיח שהיא יכולה לגלם כל דמות. 
ב"ריקי והפלאש", שיתוף הפעולה הראשון שלה עם הבמאי ג'ונתן דמי, היא נכנסת לנעליה של רוקיסטית. התוצאה מאולצת

6תגובות
אי–פי

כמעט כל סרט של הבמאי ג'ונתן דמי מעורר את סקרנותי, בעיקר בזכות סרטיו המוקדמים, ובהם "מלווין והאוארד", סרטו הטוב ביותר עד כה, "משהו פראי", "נשואה למאפיה" ו"שתיקת הכבשים", שזיכה אותו באוסקר. אבל מאז "פילדלפיה" ב-1993, יצירה אפקטיבית ואולי גם חשובה מבחינה היסטורית, רוב עבודתו של דמי היתה בתחום הקולנוע התיעודי, וכמפיק לטלוויזיה, והסרטים העלילתיים המעטים שביים היו מאכזבים. כזה הוא גם "ריקי והפלאש", שיתוף פעולה ראשון שלו עם מריל סטריפ, שמסתערת על תפקידה בסרט כזמרת רוק ותיקה ולא מצליחה, כאילו שאין מחר.

לדמי תמיד היתה משיכה למוזיקה. סרטיו המוקדמים משופעים בקטעים מוזיקליים, לעתים בעלי צביון אתני שלא קשור לעלילה, ורבים מסרטיו התיעודיים עסקו במוזיקה, כגון סרטו המצוין "Stop Making Sense" מ-1984, שתיעד מופע של"טוקינג הדס". גם למריל סטריפ יש משיכה למוזיקה. היא זמרת בעלת יכולת מגוונת, אותה הפגינה כבר בסרטים כגון "גלויות מהחיים", "המדריך לחיים בכפר", סרטו האחרון והמרגש של רוברט אלטמן, ו"אל תוך היער". רוק היא עדיין לא שרה בקולנוע, ומלבד שיר מקורי אחד, כל ביצועיה בסרט הם גרסאות כיסוי לשירים של טום פטי, ברוס ספרינגסטין ואחרים. אין לי כישורים לאמוד אם סטריפ היא זמרת רוק משכנעת – אותי היא שכנעה יותר מברברה סטרייסנד שגילמה זמרת רוק ב"כוכב נולד" – אך נדמה שהיא נהנית מהופעותיה הבימתיות בסרט; דמי מאפשר לה לשיר בסרט לא מעט, ונדמה שאם דמי והיא יכלו לצמצם את עלילת הסרט, היא היתה שרה בו אף יותר.

אי־פי

עוד כתבות בנושא

אבל יש בסרט עלילה, וכאן מתחילה הבעיה שלו. סטריפ מגלמת את לינדה רנדאזו, ששינתה את שמה לריקי כאשר נטשה את בעלה פיט (קווין קליין) ושלושת ילדיה ונדדה מאינדיאנפוליס ללוס אנג'לס בעקבות חלומה להיות לזמרת רוק. היא אמנם הוציאה תקליט אחד, אך חלומה לא התגשם. כעת היא עובדת בשעות היום כקופאית בסופרמרקט ומופיעה בערב במועדון עם להקתה המכונה "פלאש". גרג, נגן הגיטרה של הלהקה (ריק ספרינגפילד, אליל נערות מפעם, שעושה בסרט תפקיד סימפטי), מאוהב בה, למרות הפרש הגילים ביניהם, אך לריקי יש בעיה המכונה בפסיכולוגיה להמונים "בעיית מחויבות".

המהפך העלילתי חל כאשר פיט מודיע לריקי שבתם ג'ולי (מיימי גאמר, בתה של סטריפ, וזו הפעם הראשונה שהן מגלמות אם ובת), ניסתה להתאבד לאחר שבעלה נטש אותה בעבור אשה אחרת. פיט סבור משום מה שריקי, שנטשה את בתה, עשויה לעזור לבתה שעברה לגור אצל אביה להשתקם, ולומר את האמת, לא ברור למה הוא סבור כך. אולי פיט, שהוא גבר טוב לב שסלח לריקי, מאמין שהמעשה שריקי עשתה, שנושא מסר פמיניסטי רב עוצמה, עשוי לעזור לג'ולי. הוא מזעיק את ריקי גם משום שאשתו השנייה, מורין, שגידלה את ילדיה של ריקי, מצאה בדיוק את העת הזאת לצאת מהעיר, וכשהיא חוזרת, היא מתגלה כאשה ביצ'ית למדי, ופוקדת על ריקי לחזור ללוס אנג'לס (פיט, שאמור להיות עדיין מאוהב בריקי, כנראה חלש מדי מכדי להתנגד לה), אף שנוכחותה של ריקי דווקא כן עזרה לג'ולי (והשיקום המהיר של ג'ולי בעקבות הגעתה של ריקי, אינו אמין במיוחד ואומר שמצבה לא היה כה גרוע כמו שאביה סבר, אף שג'ולי סירבה לאכול ולהתקלח וניסתה להתאבד). את מורין מגלמת השחקנית השחורה אודרה מקדונלד, ודמי תמיד אהב לייצג בסרטיו מגוון אתני.

אי־פי

במקביל לדרמה הזאת ישנם גם שני בניה של ריקי, שאחד מהם, ג'וש (סבסטיאן סטן), מתייחס אליה בסלחנות, למרות שארוסתו האנטיפתית (היילי גייטס) מסרבת להזמין אותה לחתונתם, והשני, אדם (ניק וסטרייט), שהוא הומו, כי בסרט שכזה צריך הומו אחד, מתנכר לה. ריקי חוזרת ללוס אנג'לס, אך לא ייתכן, כמובן, בסרט אמריקאי שמשפחה אמריקאית תישאר קרועה, ועוד בסרט שמרני שכזה. אינני יודע מהן דעותיו הפוליטיות של דמי, אך אחד ההיבטים המפתיעים של הסרט הוא שריקי, למרות המעשה שעשתה והיותה זמרת רוק, היא רפובליקאית, שדגל ארצות הברית מקועקע על גבה. היא הצביעה לג'ורג' וו' בוש ולא סובלת את אובמה (חלק ניכר מהציבור הישראלי שיצפה בסרט יוכל לפיכך להזדהות עם ממד זה של דמותה, למרות שהסרט אינו עושה עמו דבר).

את התסריט של הסרט כתבה דיאבולו קודי, שזכתה באוסקר על כתיבת התסריט של "ג'ונו", שהיה אף הוא סרט שמרני. זה לא תסריט טוב. פתרונותיו קלים מדי וסכמטיים מדי. זה מותיר אותנו עם מריל סטריפ, שבשלב זה של הקריירה שלה כנראה רוצה להוכיח שהיא מסוגלת לגלם כל דמות אפשרית, מג'וליה צ'יילד ומרגרט תאצ'ר ועד זמרת רוק. הקריירה של השחקנית המוכשרת זו נהפכת לקטלוג של התחזויות, שבמקרה הנוכחי מציג לנו את סטריפ בשיער בלונדיני ארוך, שחלקו קלוע לצמות (קצת מבהיל לראות אותה ככה). הפעם האחרונה שבאמת הערכתי את מריל סטריפ היה ב"השטן לובשת פראדה", ואני מתגעגע להופעותיה המוקדמות ב"צייד הצבאים", "אהובת הקצין הצרפתי" ו"סילקווד". גם בסרטים אלה אהבה סטריפ להתחזות, אך עשתה זאת בריסון, ללא הראוותנות המאפיינת את הופעותיה הנוכחיות. מלבד ההזדמנות לראות ולשמוע את מריל סטריפ שרה רוק עם כל המניירות שמאפיינות זמרת רוק (אולי דמי מנסה לומר שריקי היא חיקוי של זמרת רוק ולא הדבר האמיתי באמת), "ריקי והפלאש" הוא סרט טרוויאלי, שיש בו מידה של אנרגיה האופיינית לסרטיו של דמי, אך כל מה שמחבר בין קטעיו המוזיקליים מאולץ ושטחי.

אי־פי

"ריקי והפלאש". בימוי: ג'ונתן דמי; תסריט: דיאבולו קודי; צילום: דקלן קווין; שחקנים: מריל סטריפ, ריק ספרינגפילד, קווין קליין, מיימי גאנר, אודרה מקדונלד, סבסטיאן סטן, ניק וסטרייט, היילי גייטס, בן פלאט, שארלוט ריי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו