"הנערה הדנית": קשה להסיר ממנה את המבט

החזות היא כמעט הכל ב"הנערה הדנית" שבמרכזו הצייר איינאר וגנר, אחד הראשונים בעולם שעבר ניתוח לשינוי מין. אם לא מצפים לחוויה קולנועית מסעירה אפשר ליהנות מהסרט בדרכו הלא מאתגרת

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רודמן (משמאל). הופעתו כלילי שופעת חן
"הנערה הדנית". רודמן (משמאל). הופעתו כלילי שופעת חןצילום: אי־פי
אורי קליין
אורי קליין

אשתקד זכה השחקן הבריטי אדי רדמיין באוסקר על גילומו את המדען סטיבן הוקינס בסרט "התיאוריה של הכל" שביים ג'יימס מארש. השנה רדמיין מועמד לאוסקר על גילומו בסרט "הנערה הדנית", שביים טום הופר, את דמות הצייר הדני איינאר וגנר שהיה אחד הראשונים בעולם שעבר ניתוח לשינוי מין. האם זה סוג התפקידים שרדמיין מייעד לעצמו? תפקידים שמחייבים התחזות ומעידים על יכולת טכנית משוכללת? נכון שהם מקנים לשחקנים שמגלמים אותם הערכה מיידית שמתורגמת לפרסים ולמועמדויות להם, במיוחד אם הדמויות מבוססות על סיפור אמיתי. אך הבחירה בהם בעקביות רבה מדי עלולה לשמש לרדמיין כמגבלה, שקשה יהיה להיחלץ ממנה.

ייתכן שבחירה זו של רדמיין נובעת ממראהו הנאה־חריג ונוכחותו היציבה־שברירית, שמידה של אמביוולנטיות טבועה בהם. הרכיב הבולט ביותר של חזותו הוא עיניו, שמבטן חודר, אך גם מידה של שעשוע ניבט מהן, ומבטו של שחקן, שגורם לצופים לרצות להביט בהן בחזרה, הוא הכרח להפיכתו של שחקן לכוכב. רדמיין אולי עדיין אינו כוכב, למרות האוסקר, אך יש לו האפשרות להיהפך לכזה אם הוא ירחיב את טווח הופעותיו. עם זאת, הוא עושה את מה שהוא עושה היטב. הופעתו כאיינאר וגנר שנהפך ללילי אלבה היא מפגן של משחק במינון הנכון, שבזכותו הסרט ראוי לצפייה.

הסרט, שמתבסס על רומן שכתב דייוויד אברסהוף על בסיס סיפורם של איינאר ואשתו גרדה, מתרחש בדנמרק, עם גיחה לפריז, בין השנים 1926 ל-1931. איינאר הוא צייר נופים מוערך; אשתו, גרדה (השחקנית השוודית אליסיה ויקאנדר) אף היא ציירת, אך אינה זוכה להצלחה, עד שבעל גלריה, שמאמין בכישרונה, מציע לה למצוא לעצמה נושא משלה והיא בוחרת לצייר דיוקנאות של נשים. כשהדוגמנית שלה, חברתה הרקדנית אולה (אמבר הרד) מאחרת להגיע, גרדה מבקשת מבעלה ללבוש את הבגדים שהיא תיכננה לעטות על הדוגמנית שלה, ולהתיישב בתנוחה שהיא תיכננה לה, ואיינאר נענה לבקשתה. כאשר אולה מגיעה, היא זו שמעניקה לאיינאר, הנגלה לפניה בפארו הנשי, את השם לילי.

הפיכתו הראשונה של איינאר ללילי מעלה שאלה שהסרט מעדיף להתעלם ממנה. איינאר, כפי שנגלה בקרוב, היה תמיד מודע לרצונו להיות אשה, אך הסתיר זאת מסביבתו והדחיק אותה בתוכו. אבל האם גרדה היתה מודעת לה כשביקשה ממנו לדגמן לה במקום אולה, ואולי אפילו רצתה שהזדמנות מקרית זו תגרום לתשוקתו של בעלה לפרוץ? התעלמות זו של הסרט, שכתבה לוסינדה קוקסון, מצטרפת לנטייתו הכוללת להימנע מלהעניק לתופעת הטרנסג'נדריות הסברים פסיכולוגיסטיים. זו החלטה נכונה, גם אם הסרט כולל מדי פעם משפטים שהדידקטיות זולגת מהן (כמו, למשל, כאשר איינאר, שקוע כבר לחלוטין בזהותה של לילי, מכריז שאלוהים עשה אותו כפי שהוא אך הרופא שאליו הוא פונה כדי לעבור את הניתוח הנדרש לשינוי מינו ירפא אותו ממחלתו שהיא הזהות המגדרית שבה חי עד אז). בסרטו בוחר הופר להציג את הסיפור, ולא לחקור אותו.

"הנערה הדנית". הופעתו של רדמיין, כובשת את הלב וקשה להסיר ממנה את המבט
"הנערה הדנית". הופעתו של רדמיין, כובשת את הלב וקשה להסיר ממנה את המבטצילום: Agatha A. Nitecka / מתוך ה

הופר, שמשתייך לרשימה המצומצמת של במאים שזכו באוסקר בלי להוכיח כישרון רב (הוא זכה בפרס על בימוי "נאום המלך" ב-2010), ממשיך להוכיח גם בסרט זה שהוא במאי המבצע את עבודתו בקורקטיות טכנית, שאינה מעוררת עניין רב מבחינה קולנועית. עם זאת, צריך להודות שעבודתו בסרט זה אינה נופלת מזו שהוא עשה בסרטו זוכה האוסקר והיא בוודאי משובחת בהרבה מהאופן שבו הוא התעלל ב-2012 בגרסה הקולנועית של המחזמר "עלובי החיים".

"הנערה הדנית", למרות הנושא שלו, מבוים כדרמה תקופתית מסורתית בסגנון המאפיין את מרבית הדרמות התקופתיות שמופקות בקולנוע ובטלוויזיה בבריטניה. אין בסרט שמץ של תעוזה קולנועית, אבל אולי גם זו החלטה נכונה. הטרנסג'נדריות נהפכה בשנים האחרונות לנושא שדנים בו בגלוי. הדיון הגיע לשיאו הסנסציוני בשנה שעברה בחשיפתה של קייטלין ג'נר. הבחירה של הופר וקוקסון לא להיענות לסנסציוניות זו, שמידה של תעוזה עדיין נלווית לה, ולהציג כדרמה מסורתית את סיפורה של דמות שהיתה חלוצה בתחום, מונעת מהם נפילה למלכודת. באופן הזה מציב הסרט אלטרנטיבה משלו לעיסוק העכשווי בטרנסג'נדריות. אלטרנטיבה זו, באופיה המסורתי, אינה מתעמתת עם העיסוק העכשווי בנושא אלא משלימה אותה בדרכה היא. הנושא גלוי. השינוי שאיינאר עובר בהפיכתו ללילי ובנכונותו להופיע כלילי באירועים פומביים מתואר במיומנות. תהליך זה כולל כמה סצינות כתובות ומבוימות היטב, שבהן לילי מבינה לראשונה מה זה להיות אשה המשמשת מושא למבט הגברי. כל זה לא היה עובד לולא הופעתו של רדמיין, שהצגתו את דמותה של לילי שופעת חן. ביישנות מאפיינת אותה אך גם ההכרה ביכולת הפיתוי שכעת טמונה בה. הסרט גם אינו מתעכב על הניתוח הניסיוני לזמנו שאיינאר מחליט לעבור. השינוי החזותי המאפיין את השינוי המגדרי הוא שמעניין את הופר וקוקסון. ממנו נובעת התחושה שהסרט מעורר ולפיה הגבולות המגדריים מטושטשים וזהות מגדרית היא גם עניין של אחיזת עיניים.

טום הופר (מימין) ואדי רדמיין
טום הופר (מימין) ואדי רדמייןצילום: אי־פי

החזות היא כמעט הכל בסרט. לפיכך ההיבט החלש ביותר שלו נוגע בתיאור ההשפעה שיש לשינוי המגדרי על הנישואים של לילי וגרדה (שלא החזיקו מעמד, אך הדבר אינו מוזכר בעלילה), למרות הופעתה הטובה של ויקאנדר. תיאור של השפעה זו היה דורש מהסרט העמקה שהוא אינו מסוגל לה או מעוניין בה. החזות היא כמעט הכל גם בהופעתו של רדמיין, שכובשת את הלב וקשה להסיר ממנה את המבט. לפיכך, זהו סרט שאם לא מצפים ממנו לחוויה קולנועית מסעירה אפשר ליהנות ממנו בדרכו הלא מאתגרת או התובענית במיוחד.

"הנערה הדנית". בימוי: טום הופר; תסריט: לוסינדה קוקסון; צילום: דני כהן; מוזיקה: אלכסנדר דספלה; שחקנים: אדי רדמיין, אליסיה ויקאנדר, בן וישו, אמבר הד, מתיאס שונארטס, סבסטאין קוך

"הנערה הדנית". "הנערה הדנית". הסרט לא מתעכב על הניתוח הניסיוני לזמנו שאיינאר מחליט לעבור
"הנערה הדנית". הסרט לא מתעכב על הניתוח הניסיוני לזמנו שאיינאר מחליט לעבורצילום: מתוך הנערה הדנית

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ