בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היא" מציג אונס וקורבנו בדרך לא צפויה אבל מצליח להימנע מסנסציה

"היא" של הבמאי פול ורהובן מציג אונס ונאנסת באופן שאיננו מצפים לו מהקולנוע. אבל היסוד הבעייתי הזה משתלב היטב בשאר מרכיביו של הסרט, ליצירת דיוקן נשי מורכב ואמביוולנטי

12תגובות
איזבל אופר ב"היא"

מי היה יכול לתאר שדווקא הבמאי ההולנדי פול ורהובן ייצור את אחד הסרטים המעניינים, המתוחכמים, המאתגרים והטובים של השנה? "היא", הסרט הראשון שוורהובן בן ה-78 ביים בצרפת, לאחר הפוגה של עשור, נעל בחודש מאי השנה את התחרות הרשמית בפסטיבל קאן אך יצא ממנה בידיים ריקות. עובדה זו התקבלה בתמיהה בממסד הביקורתי, שברובו הילל את הסרט. היו שראו בהתעלמות מסרטו של ורהובן עדות לחששו של צוות השופטים, ובראשו הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר, מפני הענקת הכרה לסרט שפרובוקציה טבועה במהותו ולפיכך הוא צפוי לעורר מחלוקת.

הפרובוקטיביות אינה זרה לוורהובן. בחלק ניכר מיצירתו ניסה הבמאי להרחיב את תחומי העיסוק הקולנועי המסורתי בזהות, תשוקה ועוצמה נשית, ובמקומן של אלה ביחסים בין נשים לגברים. כך כבר בסרטיו המוקדמים, שביים בהולנד, ובראשם "Turkish Delight", וכך בסרטים שביים בהוליווד מאז אמצע שנות ה-80, הנודעים שבהם "אינסטינקט בסיסי", שהיה ללהיט ענק, ו"נערות שעשועים", שנכשל בקופות אך זכה עם השנים למעמד פולחני. חלקה האחר של יצירתו ההוליוודית של ורהובן הורכב מסרטים עתידניים כגון "רובוקופ", "זיכרון גורלי" ו"גברים בחלל", אך גם הוא כלל מרכיבים עלילתיים שהתכתבו עם עיסוק מרכזי זה של הבמאי.

סרטו החדש של ורהובן, המבוסס על רב המכר של פיליפ דז'יאן "Oh…", מתחבר אף הוא בעלילתו ובקשת נושאיו לסרטיו הקודמים. ועם זאת, לסרטים הללו היה ממד סנסציוני והם נתמכו במניפולציות שהעידו לעתים על חוסר משמעת ואפילו על ילדותיות. ואילו "היא", לא מעט בזכות התסריט החכם של דייוויד בירק, הוא יצירה בוגרת וממושמעת היוצרת דיוקן נשי מורכב, ספוג באמביוולנטיות רעיונית ורגשית.

"היא" נמנה עם הסרטים שהמעקב אחר נפתולי עלילתם ותעתועיה הוא אחד ממקורות ההנאה שהם מספקים לצופיהם. לפיכך אציין רק מעט מפרטי עלילה זו. בבסיסו "היא" הוא מותחן, שפתרון התעלומה בו נחשף בשלב די מוקדם ומעביר אותו מהלך, למה שהוא בו־בזמן שינוי והמשך ישיר, מה שמבליט את הממד הדיאלקטי שלו. הסרט מתחיל במסך שחור המלווה בקולות מאבק בין גבר לאשה. כשהסצינה נחשפת מתברר שלפנינו אונס, המתבצע לאור יום בסלון ביתה האלגנטי והצונן של האשה הנאנסת, בידי גבר שפניו עוטות מסכת סקי.

איזבל אופר ב"היא"

האשה היא מישל לבלאן (איזבל אופר), בעלת חברה לעיצוב משחקי וידיאו אלימים. מישל, שנפצעת במהלך האונס ואף מדממת, אינה פונה למשטרה בעקבותיו; במהלך הסרט נלמד מדוע פנייה כזאת אינה אופציה מבחינתה. אחרי שהאנס עוזב את ביתה היא אוספת את שברי החרסינה שהתנפצה במהלך המאבק, מנקה את עצמה, ויוצאת להמשיך את חייה. באותו ערב, במהלך ארוחת ערב במסעדה אקסקלוסיבית, כשהנוכחים מבחינים בפצעיה ושואלים אותה מה אירע לה, היא עונה באדישות "נאנסתי". הנוכחים, מדרך הטבע, לא יודעים בדיוק איך להגיב.

ואולם, האם יכולה מישל להמשיך את חייה כפי שהיו קודם לאונס? ואולי העובדה שנאנסה רק מעצימה את כל מה שעיצב את זהותה ומהותה? כלומר, היא אמנם יכולה להמשיך את חייה, אבל בתדר עוצמתי יותר, הממזג את זהותה ומהותה הקודמות עם האשה שהיא עתה, זו המונעת על ידי הפחד, הגועל, הבושה, הזעם, ההתרגשות ואולי גם ההנאה שחוותה במהלך האונס? כל הרגשות האלה מציפים אותה בכל פעם שזיכרון האונס שב ועולה בה – הסרט חוזר כמה פעמים בפלאשים קצרים אל סצינת האונס – וכך משתלבות זו בזו הכניעה עם העוצמה של אשה השולטת בסביבתה. יחד הן יוצרות זהות נשית המונעת על ידי תשוקה שמרכיביה הם תחושת עליונות בצד השפלה, פתיחות בצד אגוצנטריות על גבול הניכור.

מלים אלה שכתבתי כאן מביעות את הבעייתיות שהסרט מפגין במודע. שהרי לא כך אנו מצפים מהקולנוע לטפל באונס ולא כך אנו מצפים מקורבן אונס להיות מוצגת בסרט. אך האמביוולנטיות של הסרט, ויסודותיו הקומיים והסאטיריים אפילו, מתנגשים בבעייתיות זו שלו, ובשל הסתירות והניגודים האלו נדמה כי הוא נברא בצלם הגיבורה עמוסת הסתירות והניגודים שלו, ובצלמה של התשוקה שמניעה את פועלה.

וכפי שגיבורת הסרט מוצגת כ"לא פתורה", עמימות שרק מחזקת את מורכבותה, כך גם האונס מוצג כאירוע לא פתור מעצם היותו על הגבול המטושטש שבין הפיזי לערטילאי, הממשי והסימבולי. לא שאלת זהותו של האנס, שברור כי הוא אחד מהגברים הסובבים את מישל, היא שמניעה את העלילה. מטרתה בסרט היא רק להטעות, לתעתע. מה שמניע את העלילה הוא שאלת זהותה של מישל. זו התעלומה העיקרית בסרט, על מהותה הפרוורטית המובהקת – הפעם ורהובן אינו מתרפק על מהות זו אלא מאפשר לה לחלחל דרך הסרט – והיא שמעניקה לדיוקן הנשי את נפחו האנושי, על הקשיחות והחמלה שבו.

דמותה של מישל נעה בין אוסף דמויות ובהן בעלה לשעבר, סופר כושל (שארל ברלינג); בנה בן ה-20 (ז'ונה בלוקה), שעובד ברשת מזון מהיר, וחברתו (אליס איזאק) ההרה; אמה הפלרטטנית המטופשת (ז'ודית מאגר), שנחושה להינשא למאהבה הצעיר (ברקע גם אב הכלוא בגלל רצח המוני שביצע); מאהבה המזדמן (כריסטיאן ברקל), שהוא בעלה של חברתה הטובה; השכן המצועצע שלה (לורן לאפיט), הנשוי לקתולית אדוקה (וירז'יני אפירה, המגלמת את התפקיד הראשי בסרט "נפלאות החושים", שמוקרן אף הוא בישראל כעת), וחברתה הטובה שהיא גם שותפתה לעסקים (אן קונסיני). בין כל אלה נעה מישל מתוך מטרה לבדוק את כוחה וחולשותיה מולם, בין שהם גברים או נשים.

התשוקה הנשית מוצגת בסרט כסד וכנשק, והחיבור בין שני אלה יוצר מסד למלודרמת הנקמה, לעתים אפילו קומדיית הנקמה, שהיא־היא סרטו של ורהובן. ועם זאת, למרות המיומנות והתחכום המאפיינים את פועלם של ורהובן ובירק, הסרט לא היה מה שהוא אלמלא הופעתה של איזבל אופר בתפקיד הראשי. 

"היא". בימוי: פול ורהובן; תסריט: דייוויד בירק, על פי ספר מאת פיליפ דז'יאן; צילום: סטפן פונטן; מוזיקה: אן דאדלי; שחקנים: איזבל אופר, שארל ברלינג, אן קונסיני, לוראן לאפיט, וירז'יני אפירה, כריסטיאן ברקל, ז'ונה בלוקה, ז'ודית מאגר, אליס איזאק. 130 דק'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו