אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ג'ונון": הכוח שבשתיקה

בלי דרמות גדולות או סיפורים קורעי לב, הסרט התיעודי של פול תומאס אנדרסון מוכיח שלפעמים הדרך הטובה ביותר לייצר עניין היא פשוט לא להתערב

תגובות

כולם יחידה אחת. מתוך הסרט "ג'ונון" (צילום: יח"צ)אחד הדיונים הכי בוערים בקרב חובבי מוזיקה הוא מה יותר חשוב - הלחן או המילים. מדובר בשאלה נצחית שטרם הושגה בה הכרעה, וספק אם אי פעם תושג. באופן אישי, אני מעדיף לחן על פני מילים, או לפחות מסוגל ליהנות משיר עם טקסט לא משהו - כל עוד הלחן עושה את העבודה. המילים הנכונות בהחלט יכולות לשדרג שיר ולהפוך אותו מטוב למעולה, אבל כנראה שאם הטקסט היה מרכיב כל כך חשוב במוזיקה - משוררים היו הרבה יותר פופולריים. השאלה הזאת היא כנראה הדבר הכי משמעותי שעולה מהסרט "ג'ונון", שמדגיש דווקא דרך הקולנוע את חשיבותה העליונה של המוזיקה.» דוקאביב 2016 - כל הפרטים» ג'ניס ג'ופלין והסיפור הטרגי של ההצלחה» המאבק הפנימי של משפחת אלייב» השמות הבינלאומיים שמגיעים אלינו בקיץ"ג'ונון" הוא גם שם אלבום חדש, אותו הקליט המוזיקאי הישראלי שי בן צור, יחד עם הרכב בשם רג'סטאן אקספרס וגיטריסט רדיוהד האגדית, ג'וני גרינווד. המפיק המוזיקלי נייג'ל גודריץ' התכנס יחד עם החברים במבצר מהראנגר המרשים שבהודו, שם יצרו אלבום שמצליח לשלב באופן מושלם ולא מתאמץ בין מוזיקה הודית מסורתית לבין אלקטרוניקה ניסיונית. לחבילה הזאת מצטרף הבמאי המפורסם פול תומאס אנדרסון ("לילות בוגי", "מגנוליה", "זה יגמר בדם"), חבר ותיק שעבד בעבר עם גרינווד, והתגייס לתעד לסרט את הקלטות האלבום.המוזיקה מעל הכל. "ג'ונון" - טריילר:

למרות השמות הגדולים והציפייה ליצירה רבת תהפוכות וסוערת, ההתרחשות ב"ג'ונון" היא מינימלית. הסצנות איטיות מאוד, והמילים הראשונות שנאמרות שלא במסגרת השירים מגיעות כמעט עשר דקות מתחילת הסרט. גם אחר כך, הדיאלוגים חסכוניים למדי (רוב השיחות לא עולות על דקה). בניגוד להרבה מהסרטים התיעודיים-מוזיקליים, אין ב"ג'ונון" ראיונות אחד על אחד עם האמנים המשתתפים, אלא דווקא עם דמויות משניות בעלילה, כמו הנגנים המלווים או אפילו מגדל היונים שבמבצר. שיחות אלה מתבצעות "על הדרך", כחלק טבעי מהנעשה בשטח - לפיכך לא תמצאו וידויים מרגשים, מונולוגים קורעי לב או חומרים "צהובים", ולא נראה שאנדרסון מחפש כאלה. למרות מה שמצופה, נדמה שאנדרסון בכלל לא מחפש להציג את הדמויות המפורסמות שבסיפור שלו. מי שלא מגיע עם ידע מוזיקלי מורחב, לא יכול לנחש כי ג'וני גרינווד למשל הוא גיטריסט של אחד מהרכבי הרוק הגדולים בעולם, או שמאחורי הפרויקט המוזיקלי רב המשתתפים עומד שי בן צור. הבחירה הזאת, להפוך את כל הדמויות לשוות, דורשת מאיתנו כצופים להתבונן בסיפור בלי שיפוטיות וללא דעות מוקדמות - דבר שאינו מובן מאליו בעולם בו במאים מושכים את העלילה למקום שקל יותר למכור לקהל הרחב.מינימום של מילים. מתוך הסרט "ג'ונון" (צילום מסך מתוך היוטיוב של Nonesuch Records)ממד נוסף שמציג את האיפוק שבסרט הוא השימוש הנבון בצילום: תנועות מדודות, איטיות, ללא תזוזות דרמטיות וקפיצות. אין סיבה לרוץ לשום מקום - אנחנו בזמן הודו עכשיו. בניגוד לסרטים רבים שעושים שימוש בשוטים מהירים על מנת לעורר עניין ולהשאיר את הצופה דרוך, הצילום ב"ג'ונון" מכריח את הצופה להתעמק, להשתהות ולספוג את האווירה שנוצרת במהלך ההקלטות. אפילו זוויות הצילום מייצרות תחושה של חרדת קודש כלפי המצולמים: פעמים רבות המצלמה ניצבת בנקודות חיצוניות לסיטואציה, ואנחנו, כצופים, מרגישים כמו אדם זר שנקלע להקלטות במקרה ומנסה בכל כוחו שלא להחשף - שמא יפריע להשראה של המוזיקאים המנגנים. אפילו ברגע בו נופל החשמל וכולם מחכים בחוסר מעש, נראה כי המצלמה מהססת מלהתקרב, משתדלת להיות נוכחת אבל לא מורגשת. במקרים הבודדים בהם אנדרסון כבר יוצא מהמבצר ונכנס לתוך הרחוב ההודי, הוא עושה זאת בצורה עדינה, ולא כמו שקורה בדרך כלל בצילומים תיעודיים על המדינה שכל כך הרבה קלישאות נאמרו עליה. מרהיבים בעיקר הרגעים בהם המצלמה יוצאת מחלון המבצר ומרחפת בשמי המקום, חושפת נוף דרמטי ועוצר נשימה. גם כאן, אנדרסון לא מחפש את הצבעוני והרועש אלא את הרגעים הקטנים והפשוטים של המציאות. צילום שמשתדל לא להתערב. מתוך הסרט "ג'ונון" (צילום מסך מתוך היוטיוב של Nonesuch Records)

בכלל, נראה שמעבר ליצר הסקרנות, "ג'ונון" פועל מתוך תחושת כבוד למקום בו הוא נמצא ולאנשים שאותם הוא מתעד, החלטה שהיא אמיצה ולא מובנת מאליה לסרט תיעודי. בלי קריין ברקע, בלי תקריב על עיניים דומעות ובלי שאלות פולשניות, אנדרסון מצליח לרתק את הצופה אל המסך בזכות העובדה שהוא לא מתערב במושאי התיעוד שלו, אלא נותן להם פשוט לעשות את מה שהם עושים הכי טוב - מוזיקה. הצפייה בלהקה של עשרה אנשים המנגנים ביחד בריכוז מוחלט היא לא פחות מממגנטת, תחושה שהבמאי משכיל להבין ולהעביר בצורה מושלמת. בזמן שרוב הסרטים התיעודיים-מוזיקליים עוסקים ביוצרים ובמה שמניע אותם, "ג'ונון" בוחר לשים את המוזיקה במרכז ולתת לה את הבמה. כך, גם מי שלא מבין מילה בהודית, עברית או אנגלית יוכל להפיק הנאה מהסרט הזה, כי מוזיקה היא הרי שפה בינלאומית - ו"ג'ונון" הוא הדוגמה המושלמת לכך.

*#