"Little Girl Blue": ג'ניס ג'ופלין עדיין מרתקת

הסרט התיעודי על ג'ופלין לא מחדש הרבה, אבל מתאר את הסיפור המוכר, הטראגי והבלתי נמנע של נערה דחויה שבסך הכל רצתה אהבה - וכמו חבריה למועדון ה-27 הידוע לשמצה, לא הצליחה להתמודד עם ההצלחה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

רק רצתה לקבל אהבה. מתוך הסרט "Little Girl Blue" (צילום: יח"צ)לפחות מבחינה קולנועית, השנה שחלפה היתה שנה טובה לחברי מועדון ה-27. הסיפור של קורט קוביין הונצח בסרט "Montage of Heck", איימי ווינהאוס זכתה למחווה נאותה ב-"Amy" ועכשיו מגיע תורה של אחת מהחברות הוותיקות במועדון, ג'ניס ג'ופלין, לקבל את הכבוד המגיע לה. וזה קורה יותר מ-45 שנים לאחר מותה ממנת יתר (ולגימת יתר), ב"לאנדמארק מוטור הוטל" בהוליווד ב-4 באוקטובר 1970. זאת לא הפעם הראשונה שהקולנוע עוסק בסיפורה של ג'ופלין, אם בז'אנר הדוקומנטרי ("ג'ניס, כפי שהיתה באמת" מ-1974) ואם כבסיס לסרט עלילתי ("רוז", בכיכובה של בט מידלר מ-1979). ובכל זאת, "Little Girl Blue" אמור להיות התוצר הדפיניטיבי שינציח את המיתוס של ג'ופלין לדורות הבאים.סרטי המוזיקה שעשו לנו את זה בדוקאביב הקודם:» קולאז' מטלטל של קורט קוביין» "איימי" מרגש עד דמעות» אליוט סמית' שלא הכרתםלא מחדש הרבה. "Little Girl Blue" - טריילר:

האמת צריכה להיאמר: אם אתם חובבי רוק רציניים שבולעים סרטים דוקומנטריים-מוזיקליים לארוחת בוקר, לא תמצאו הרבה חדש ב-"Little Girl Blue". הסיפור הכללי ידוע, הקטעים מ"וודסטוק", "פסטיבל אקספרס", "מונטריי פופ" וקיץ האהבה בסן פרנסיסקו נטחנו ונשחקו עד דק באינספור סרטי מוזיקה דוקומנטריים, וגם מכתביה האישיים של ג'ניס נחשפו ברובם בסרט הטלוויזיה היפה והצנוע "Love, Janis" שיצא כבר ב-2010. ובכל זאת, נדמה שנעשה כאן מאמץ אדיר להשיג כל פיסת תיעוד שעדיין לא נחשפה, ולמצות עד תום את מאגר המרואיינים שהכירו את ג'ופלין אישית בכל שלב בחייה הקצרים. החל מחברים לכיתה ובני משפחה קרובים, דרך אנשי בידור ותקשורת ועד למוזיקאים-חברים כמו בוב וויר, קאנטרי ג'ו מקדונלד וכריס כריסטופרסון, שהגרסה של ג'ופלין לשירו "Me and Bobby McGee" היתה לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר. חומרים שצילם דוקומנטריסט הרוק הוותיק די.אי.פניבייקר בהופעות ובהקלטות באולפן נחשפים כאן לראשונה, כמו גם מכתבים חדשים שכתבה או קיבלה ג'ופלין ששופכים אור נוסף על אופיה ואישיותה.עוד ביקורות מדוקאביב 2016:» "ג'ובס - האיש במכונה" - אדם, לא מיתוס» "החולמים מבבילון": המציאות לא תמיד מנצחתמעלה תהיות על מה היה יכול להיות. מתוך הסרט "Little Girl Blue" (צילום: יח"צ)

שני השיאים הרגשיים של הסרט, הם ללא ספק תיעוד ביקורה הטראומטי של ג'ופלין בכנס המחזור בעיר הולדתה בטקסס, ותיאור הרומן הקצר עם דייויד נייהאוס, המטייל האמריקאי שפגשה בברזיל, שאמנם שינה את חייה, אבל לא הצליח בסופו של דבר להציל אותם. בעזרת הוויס-אובר המצוין של הזמרת קאט פאואר, שמקריאה בכישרון וברגישות את מכתביה של ג'ופלין, אנחנו מקבלים את הסיפור הפשוט, הטראגי והבלתי נמנע: נערה דחויה ושמנמנה ממשפחה שמרנית, עם פצעי בגרות וקול צווחני, שבסך הכל רוצה אהבה, או לפחות איזשהו מגע או רגע של חום, ומוכנה לברוח רחוק מאוד כדי לקבל את זה. כשהיא כבר מקבלת את אלה מכל העולם, היא לא מסוגלת להכיל את ההערצה חסרת הפרופורציות ולהתנהל בשפיות, בטח שלא במרכזה של סצנת הרוק המטורפת של סוף שנות ה-60'.לא הצליחה להתמודד עם ההצלחה. מתוך הסרט "Little Girl Blue" (צילום: יח"צ)למרות שהנרטיב מוכר וחלק מהחומרים נראו כבר, "Little Girl Blue" עדיין שווה צפייה ולו רק בזכות קטעי ההופעות האדירים והמחשבה "מה היה יכול לקרות אילו...". האם ג'ופלין היתה היום זמרת-עבר נשכחת? דיווה פופית נוצצת שמופיעה בווגאס? או שמא רוקרית אקסצנטרית מסתגרת?. אולי היא היתה דווקא מתפתחת לכיוונים אמנותיים מעניינים יותר ומתחזקת קריירה מצליחה לאורך שנים? גם אם לעולם לא יהיו לנו תשובות לשאלות האלה, הסרט בהחלט מספק עניין להמשיך ולעסוק בסיפור של ג'ופלין, גם ארבעה עשורים וחצי אחרי מותה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ