אורון שמיר, עכבר העיר

טיפוס בלתי אפשרי לעיכול. מתוך הסרט "ראסל ברנד: הנה הוא בא" (צילום: יח"צ)למה שמישהו ירצה לראות סרט שעוסק אך ורק בקומיקאי הבריטי הקשקשן ראסל ברנד? מילא לצרוך אותו במנות קטנות, כמנחה טקס פרסי MTV, בתפקידים קולנועיים גונבי הצגה כמו ב"קח את זה כמו גבר", או אפילו בערוץ היוטיוב "The Trews" בו הוא משדר חדשות אמיתיות כהגדרתו. אבל סרט בן 100 דקות המוקדש כל כולו למגלומניה של ברנד? נשמע כמו הרבה יותר מדי עבור כל מי שאינו מעריץ מושבע של הקומיקאי ואיש החזון. אלא שהידיעה על זהות יוצרת הסרט הופכת את מערך הציפיות וממתגת מיידית את הסרט כשווה. אונדי טימונר קנתה את תהילתה בזכות הסרט הרוקומנטרי "Dig!" בו הצליחה להיכנס לראש של שני הסולנים של להקות רוק אויבות-אוהבות בזמן סיבוב הופעות, כך שיצירת פרופיל פסיכולוגי של רוקסטאר נשמע כמו משימה בשבילה. במיוחד כשכבר ביימה סרט קצר על ברנד לפני שנתיים, כחלק מטרילוגיה של דיוקנאות אמנים, הכוללת גם פורטרטים תיעודיים של שפרד פיירי ואמנדה פאלמר. הבמאית, שתתארח עם סרטה "ראסל ברנד: הנה הוא בא" בפסטיבל דוקאביב, מרחיבה כעת על קורותיו, רעיונותיו ומילותיו של מי שהפך את עצמו מהאקס של קייטי פרי למהפכן פוליטי מטעם עצמו.» דוקאביב 2016 - רשימת הסרטים המלאה» "בלשים בע"מ": שעתיים של כיף» "מפלצת הכסף": השקעה הוליוודית חכמה» "החולמים מבבילון": הייאוש נוח מתמיד» "Little Girl Blue": ג'ניס ג'ופלין עדיין רלוונטית» מדור סרטים של עכבר העירלא רק איש של מילים. מתוך הסרט "ראסל ברנד: הנה הוא בא" (צילום: יח"צ)

הסרט עוקב התהפוכות בחייו המקצועיים והאישיים של ראסל ברנד, שגדל באסקס לשני הורים פרודים ונמצא כל חייו במרדף, בהתחלה אחר חומרים מרחיבי תודעה ואהבת נשים, בהמשך אחרי הערצת הקהל מכל סוג שהוא, ובמצבו הנוכחי זהו בעיקר הרצון שיקשיבו למה שיש לו להגיד כפילוסוף ומהפכן רעיוני. לאחר פתיחה רצחנית שנועדה לסנכרן את קהל הצופים עם המהירות בה ברנד חושב ומביע את עצמו, גולש הסרט למחוזות הדוקומנטריים המוכרים יותר של סרט ביוגרפי רגיל למדי. הבמאית יודעת שמדובר בטיפוס בלתי אפשרי לעיכול, וכאילו מחלקת אותו לביסים נוחים יותר לבליעה. באחד הרגעים היותר כנים בסרט, ברנד מעיד על עצמו שבלי הומור לא רק שהוא בלתי נסבל עבור אחרים, אלא שעצם הקיום שלו ללא צחוק יהיה בלתי אפשרי גם עבורו. נקודת המוצא העלילתית היא סיבוב ההופעות של הקומיקאי עם מופע הסטנדאפ "תסביך משיחי", במהלכו משווה עצמו המצחיקן לאייקונים כמו גנדי, מלקולם אקס ואפילו ישו.במרדף תמידי. "ראסל ברנד: הנה הוא בא" - טריילר:

בעזרת עריכה אסוציאטיבית מצליח הסרט לקשור יפה את הכל, ולעקוב אחרי נהרות המלל הנשפכים מפיו של מושאו. אבל ברנד הוא גם איש של מעשים, ולכן גם אחרי תחנות חשובות בחייו לא פשוט לנהל רישום. מי שעוזרות הן דמויות מפתח המקיפות את ברנד, בין אם מכרים מקצועיים, חברים ומשפחה (או גם וגם) המנסים להציג עמדה חיצונית ורגועה יותר על המתחולל בנפשו הגועשת תמיד. נואל גלאגר מ"אואזיס" הוא זה שהכי כיף להקשיב לו, כי נדמה שהוא אומר את הדברים כפי שהם, סוג של קונטרה לבולשיט, אבל למרבה הצער אין הרבה ממנו בסרט. השאר בעיקר מנסים לגונן על ברנד, להצדיק את התנהגותו הפרועה והמרדנית, ולטעון כי למרות גודל האגו שלו בהחלט יש לו במה להתגאות.רוב האנשים מנסים לגונן עליו. מתוך הסרט "ראסל ברנד: הנה הוא בא" (צילום: יח"צ)הבחירה של הסרט למתן את הטירוף והקופצנות שמציע ברנד ולזרום איתו רק לפרקים, היא אמנם נבונה אבל גם חושפת דבר נוסף - נתיב חייו של ברנד כאושיה, לפחות זה המוצג בסרט, עלול להיתפס כקלישאתי. החל מנער המבקש למרוד אבל לא בדיוק יודע במה, המשך בנשירה מבית ספר למשחק וכלה בהתמכרות לסמים ולמין המובילות לגמילה המתבקשת. מה שלא קיים בסרט של טימונר, אבל אולי זכור לצופי הקולנוע בשנים האחרונות, זה שברנד לעג בדיוק לטיפוסים האלה בעזרת הדמות אותה הוא מגלם בקומדיה "Get Him To The Greek". שם הוא מגלם כוכב רוק לבן המבקש לעזור לעניי אפריקה אבל יוצא פטרוני ומתנשא באופן מעורר גיחוך. אז היה מדובר בקומדיה, אבל כאן זה נראה פתאום רציני ונטול הומור עצמי. לכך יש להוסיף את העובדה שלמרות הקריאות החוזרות שלו למהפכת הרוח על פני החומר, בשילוב עם תרגולי יוגה או מדיטציה, זה לא שברנד ויתר ברגע על כל הונו או על הנוחות המירבית של חייו כמיליונר ודמות ציבורית.

בשל כך הוא מבוקר רבות וקשות גם במהלך הסרט, מגיב רע לביקורת וממשיך לטעון שכל רצונו הוא לפקוח לאנשים את העיניים ולהתחיל מהפכה חברתית רעיונית, עם אידיאולוגיה חדשה. הוא לא בדיוק יודע לנסח את האלטרנטיבה שהוא מציע, אבל הוא כן בטוח שהמצב הנוכחי חייב להשתנות. בין נישואי וגירושי בזק לכוכבת הפופ קייטי פרי לבין עוד שערוריה מתוקשרת כמו אזכור העבר הנאצי של חברת הוגו בוס בטקס שארגנו לכבודו, קל לשכוח שגם הסלבריטאים הקלישאתיים ביותר הם בני אדם. טימונר מחפשת את האנושי במושא התיעוד שלה, ומצליחה לא רק לשזור בתבונה את כל הרגעים הקיצוניים שמרכיבים את חייו הציבוריים, אלא גם להפוך את ברנד מפלקט מברבר לדמות אמביוולנטית. כזאת שאפשר לתהות על קנקנה במקום לקטלג מיידית בתור רודפת פרסום חסרת בינה.

כי האמת היא שראסל ברנד הוא בהחלט אדם אינטליגנטי, או לכל הפחות רהוט. נדמה גם שליבו במקום הנכון, ואם במהלך הסרט אפשר לחשוד שכל מה שהוא רוצה זה רק להיות מפורסם יותר ויותר, התחושה בסיום שונה, גם אם רק קצת. ההרגשה היא שאולי בכל זאת יש משהו בראסל ברנד. להקשיב לו מדבר ומפזר רעיונות עדיין מהנה בערך כמו להיות אווז בשעת הפיטום, וזה בחלט מאוד קשה להכיל כמות כה מרוכזת של כל מה שיש לו להציע. אבל כשהסרט נגמר ומכונת הפטפטת שהיא ברנד משתתקת, קולו ממשיך להדהד בראש. אז אפשר לגלות שכמו אותו אווז מפוטם שקיבתו התרחבה, כך ייתכן שבזמן השקט שאחרי הסערה אפשר לחוש בחלל שנוצר לאחר לכתו. אולי הוא באמת מרחיב דעת, באופן כמעט פיזי, ואולי פשוט יש בו משהו ממכר, מושך, או פשוט אחר מרוב המפורסמים הריקניים שממלאים את המסכים, וזה בהחלט מספיק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ