אורון שמיר, עכבר העיר | צילום: Park Circus

מקיף ומרתק. סטיב ג'ובס

מאז מותו של סטיב ג'ובס בתחילת העשור, שני סרטים עלילתיים ניסו ללכוד את רוחו של היזם ואיש הטכנולוגיה. בשנת 2013 יצא הראשון מביניהם, "ג'ובס", ובו גילם אשטון קוצ'ר (שבינו לבין ג'ובס יש דימיון קל) את מייסד חברת אפל המנוח, במה שהפך במרוצת הזמן לבדיחה. בשנה שעברה הגיע תורו של הסרט שאמור היה לתקן את הרושם, עם דני בויל ("נער החידות ממומבאי") כבמאי, אהרון סורקין ("הרשת החברתית") כתסריטאי, ומייקל פאסבנדר בתפקיד הראשי. "סטיב ג'ובס" קראו לו, הוא היה לא פחות בעייתי מקודמו ולא הפך להצלחה שציפו שיהיה, ובעיקר כשל בנסיון לשרטט דיוקן מעמיק של הטיפוס המורכב שבמרכזו. כעת מגיע תורו של הדוקומנטריסט הפורה אלכס גיבני ("הסיינטלוגיה וכלא האמונה") לנסות ולהרכיב פורטרט מקיף של ג'ובס. האם לקולנוע התיעודי יש את הכלים להצליח היכן שאחיו העלילתי נכשל פעמיים? אם לשפוט על-פי "סטיב ג'ובס: האיש במכונה", שמוקרן בפסטיבל דוקאביב, התשובה היא בהחלט כן.» שערוריות ובכורות: יומן מסע מפסטיבל קאן» ההר - הבכורה הנשית המרשימה של השנה» שכנים 2 - רלוונטי, אבל רק לזמן הקרוב» ג'נקשן 48 - הסרט שעושה כבוד להיפ הופ» דוקאביב 2016 - כל הסרטיםאחד היתרונות היחסיים של סרט תיעודי על פני עלילתי הוא שגיבני יכול לברוא דמות קולנועית של ג'ובס מחומרי ארכיון, ללא תלות בשחקן. גם קוצ'ר וגם פאסבינדר לא השכילו, בהדרכת הבמאים שלהם, לייצר גיבור שאפשר לחבב או אפילו להזדהות עם מניעיו והחלטותיו לאורך הסרטים. "האיש במכונה" מורכב יותר מבחינת המבנה שלו משני אחיו העלילתיים, וג'ובס בגרסת גיבני הופך בכל צילום מנוכל מקסים לאדם אטום ואובססיבי, או להיפך. האפקט מושג לעיתים בזכות העובדה כי ג'ובס היה חובב שיער פנים ששינה תספורות לאורך חייו, מה שמאפשר לבמאי להציגו מגולח למשעי או מזוקן באופן מרושל ואפילו מרושע בהתאם לסצנה. בדרך זאת הופך ג'ובס לאדם האולטימטיבי לגילום דמותו שלו, או לפחות לייצוג הקולנועי שלו כפי שהוא נברא מחדש בסרט זה.אישיות חידתית. "סטיב ג'ובס - האיש במכונה" - טריילר:גיבני בחר לפתוח את סרטו בראיון הטלוויזיוני הראשון של ג'ובס, בו הוא נראה נבוך ועצבני (או שאולי הוא רק משחק אותה בשביל הצוות באולפן?). זהו דימוי מצוין להתחיל איתו סרט על אדם שמצד אחד ידע להקסים ולכבוש בכל מיני דרכים, אך מצד שני אפילו קרוביו לא ידעו לעיתים מה עובר לו בראש, ועד כמה הוא באמת מחובר לכאן ועכשיו. במהלך הסרט מתגלה כי השאיפה להיות כאן ועכשיו הייתה חלק חשוב מחייו של ג'ובס, שאיפה אותה ניסה להשיג בתרגול של מדיטציה. אך כשם שהמכשירים המזוהים עם ג'ובס מאפשרים גישה מיידית לכל מידע בעולם בכף ידו של המשתמש, כך הם בעצם מנתקים אותו מסביבתו המוחשית. זהו רק אחד הפרדוקסים דרכו בחר הדוקומנטריסט לשקף את מורשתו של האיש.גיבור או נבל? סטיב ג'ובס הסרט ממשיך עם ניסיון לתהות על אפקט המוות של ג'ובס, שחילץ מן העולם תגובה רגשית שוות ערך לזאת של מות אליל רוק. תשובה אפשרית שמעלה הבמאי (המוצג בסרט בקול-על בלבד ומקפיד לא לצלם את עצמו) הוא סוד הקסם של אפל - מוצרים טכנולוגיים קרים ויעילים אך גם כאלה שמייצרים רגש. כלומר מוצרים שאנשים נקשרים אליהם, שהופכים להארכה של הגוף האנושי או הקרנה של האגו. לא לחינם מתחילים כל המוצרים המצליחים של אפל באות האנגלית "I", ומייצרים קשר אל ה"אני" של בעליהם, כאילו היו הוא, או חלק ממנו. ג'ובס של ראשית הסרט מתואר כיזם בעל יכולת לא רק לזהות מה אנשים רוצים, אלה גם ליצור אצלם צרכים ואז לספק את הפתרונות למימושם. עם זאת, הוא נעדר את היכולת (או אולי את הרצון) לממש תכונות אלה בחייו הפרטיים ועם האנשים הקרובים אליו ביותר - בין אם זה סטיב ווזניאק, המייסד השותף של אפל, או בין אם מדובר בבתו הראשונה ליסה, ששמה כשם אחד המחשבים של אפל. ג'ובס התכחש אל ליסה במשך שנים וסירב לשלם לאמה, כריסטיאן, פיצויים נכבדים גם כשכבר היה שווה סכומי כסף אסטרונומיים.יחס כמו לאליל רוק. סטיב ג'ובס המהלך שמבצע הבמאי, שקודם כל בורא את ג'ובס כדמות של גאון צעיר שהקים את אחד התאגידים החזקים בעולם בעזרת אישיותו הבלתי מתפשרת, מאפשר הקשרות אל ג'ובס ברמה שלא הייתה קיימת עד כה בקולנוע. לא זאת בלבד שהסרט שומר את החלקים הפחות נעימים לסוף, הוא גם מקפיד להזכיר את ההצלחות של ג'ובס בחזיתות נוספות, כמו הקמת אולפני הקולנוע האהובים של פיקסאר, או חשיפת הפן באישיותו שמחפש שלווה. מתברר כי ג'ובס ביקר הרבה ביפן, ואימץ לעצמו חלק מיסודות הזן. הוא מתואר כפרפקציוניסט חסר מנוחה אך בעל דבקות במטרה השמורה רק לנזירים, מה שמתבטא בסרט בצילומים רבי עוצמה של מקדשים וטבע יפני. יתכן גם שהפשטות והמינימליזם הנזירי הם שהיוו השראה עבור ג'ובס לחלק מן העיצובים פורצי הדרך של אפל, ששוב ושוב מוזכרת כסיבה המרכזית לכך שהעם העלה את מנהלה לדרגת אל.

בחלקו המסיים, מגיע הסרט לשלב בו היוצר מביע עמדה נחרצת למדי. פתאום הוא מציף כל מיני אי סדרים כלכליים שהובילו לקאמבק הנוכחי של אפל, ושם דגש לא רק על היותו של ג'ובס גאון שיווקי אלא גם מנהל עבודה תובעני, כזה שלא התייחס לזיהום שיצרו מפעליו בסין או להתאבדות של עובדי פס הייצור במזרח. לצד העובדה שחבריו הם במרבית המקרים הקורבנות הקשים ביותר של האישיות שלו, ועוד כמה אנקדוטות לא מחמיאות, מטיל גיבני ספק בדימוי המורכב שהוא עצמו יצר לאורך כל הסרט, ומתחבר לייצוג השלילי של ג'ובס ששלט בסרטיהם של סורקין ובויל. אם ב"סטיב ג'ובס" עשו היוצרים מהלך הפוך, כלומר בראו טיפוס בלתי נסבל שרק לבסוף מתגלה כאנושי, כאן גיבני מעביר את הצופה מסע מפותל הרבה יותר, שמתחיל באופן חיובי ולכן מצליח בסופו של דבר. המהלך הזה בדיוק הוא שמאפשר לשוב בסוף הסרט אל מחלת הסרטן שהרגה את גיבור הסרט בטרם עת, אלא שכעת גיבני שב אל המוות של ג'ובס כאדם ולא כמיתוס, כפי שהציג אותו בראשית הסרט. זוהי עשייה דוקומנטרית ברמה גבוהה, המייצרת אינטימיות ואינטנסיביות לאורך שעתיים כאוטיות ומרתקות אפילו עבור מי שיודע בעל פה את קורות חייו של מושא התיעוד. "האיש במכונה" הוא הדיוקן השלם ביותר של סטיב ג'ובס שיש לעולם הקולנוע להציע, גם אם כנראה לעולם לא נדע את כל סודותיו.הסרט "סטיב ג'ובס - האיש במכונה" ישודר גם ב-YES דוקו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ