אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני זוכר": סחרור מגוחך של דמנציה

דרמת המתח שעולה בסמוך ליום השואה, מתגלה כלא ראויה מהרבה בחינות. אפילו מסעו של הגיבור, שאמור היה לעורר הזדהות בקרב הקהל, לא מתרומם בגלל סיום בעייתי וניצול ציני של זכר הטרגדיה

תגובות

לאן פניו מועדות? מתוך הסרט "אני זוכר"

קשה לומר שמפיצי הסרטים בישראל שינו את לוח ההקרנות כך שיתאים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. השנה המועד נופל במקרה על יום חמישי, היום הקבוע בו מתחדש המלאי בבתי הקולנוע, אבל רק סרט אחד מבין אלה שעולים לאקרנים מתחשב בתאריך. "אני זוכר" הוא דרמת מתח אודות ניצול אושוויץ מזדקן היוצא למסע אחרון במטרה לנקום במפקד הצריף שלו מאותה תקופה. הוא יכול, לכאורה, להתאים כסרט לצפות בו ביום השואה, גם אם אינו נופל לקלישאת הז'אנר שחושבים עליו בהקשר זה. אלא שלאחר הצפייה בסרט, מתגלה דווקא כי אינו ראוי מהרבה בחינות אחרות - מדובר בשילוב ביזארי במיוחד של "ממנטו", "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" ו"זה בוודאי המקום".

» "אני זוכר" - איפה ומתי אפשר לראות?»  כל הסרטים החדשים בקולנוע» סרטי שואה להט"ביים

זאב גוטמן (כריסטופר פלאמר) מתעורר בראשית הסרט מבולבל ותר אחר אשתו. המטפלת החביבה בבית הקשישים בו הוא שוהה נאלצת לבשר לו כי לא רק שזוגתו נפטרה כבר לפני שבוע, אלא שהוא גם היה בהלוויה ופשוט לא זוכר זאת בגלל דמנציה קשה. יחד עם זאב אנחנו נחשפים לשגרת יומו בבית האבות כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה, ובעיקר לידידות שלו עם מקס (מרטין לנדאו), המודע למצבו של חברו הדמנטי. לאחר שמשפחת גוטמן קמה מהשבעה, מזכיר מקס לזאב על מה שהבטיח עוד כשהיה מסוגל לזכור - לנקום באיש שחיסל את המשפחות של שניהם באושוויץ, מחנה ההשמדה אותו שרדו יחד. חמוש במכתב אותו הוא קורא בכל פעם שהוא מתעורר במקום חדש וזכרונו מתאפס, זאב יוצא למסע הנקמה בעידוד חברו מקס שמארגן הכל מאחורי הקלעים, אך לא יכול להצטרף עקב מצבו הבריאותי. במקביל, משפחתו של זאב מחפשת אחר הקשיש שנעלם לילה אחד מחדרו מבלי להשאיר אפילו רמז לאן פניו מועדות.

תחושת התמיהה מגיעה מהר מאוד. מתוך הסרט "אני זוכר"

התרחיש הלא לגמרי מהודק הזה, הוא שעומד בבסיס תסריט הביכורים של בנג'מין אוגוסט, אותו ביים אטום אגויאן ("המתיקות שאחרי", "כשהאמת משקרת"). הבמאי הקנדי הוותיק עובד בקצב עקבי למדי, אך סרטיו משום מה הפסיקו להגיע ארצה, עד שבשלהי 2014 הופץ כאן באיחור קל "שבויה", מותחן על אב שיעשה הכל כדי להשיב את בתו שנחטפה (סרטים על נושא זה היו אופנתיים בקטע מדאיג באותה תקופה). אגויאן ממשיך את הקו שאפיין אותו בסרט ההוא - כבד, מגושם, כמעט עייף אפילו. ייתכן שהדגש שניתן בסרט על הקושי שבביצוע כל פעולה של הדמות הראשית, יחד עם הרפטטיביות הבלתי נגמרת שיוצר המבנה העלילתי, נועדו להסתנכרן עם הגיבור ולהביא את הקהל לחוש את תחושותיו. בפועל זה בעיקר מעייף לעקוב אחר אדם שמתאפס כמו ראוטר אחרי הפסקת חשמל, אוסף נתונים ונזכר מה מטרתו. בשלב מסויים זה אפילו נהיה קומי, מה שיכול היה להתאים לסרט, לולא היה מותחן דרמטי ורציני להחריד. 

בחירות עלילתיות מופרכות. "אני זוכר" - טריילר:

עוד הגדרה קלאסית שהסרט מתאים לה בלי יותר מדי ניסיונות להפתיע, היא של סרט מסע. כזה שבו הגיבור יוצא אל עבר מטרה מסויימת אבל לומד על עצמו משהו בדרך, תוך שהוא פוגש גלריה של דמויות וטיפוסים, ומגלה גם מטרות ביניים משתנות. אלא שבשל ההחלטה לאפס את הגיבור בכל פעם שהוא מתנמנם, קשה לומר שהוא לומד על עצמו משהו בעל ערך ממש עד לרגע הסיום. ברגע הזה מגיע הסרט למה שאמור להיות שיא המותחן וסוג של סגירת מעגל פרטית עבור הגיבור, אבל דווקא אז מכה הטריק הקולנועי הנוראי של הטוויסט הכפול. מתי בפעם האחרונה זה אשכרה עבד, במקום להפוך את הסרט כולו למגוחך ונלעג? אפקט ההלם הראשוני מתחלף מהר מאוד בתחושה של תמיהה. כלומר, אם מראש לשלוח חולה שיטיון למסע התנקשות חובק אמריקה היה נראה כמו רעיון לא הגיוני במיוחד, זה עוד כלום לעומת מה שבאמת התרחש בסרט, נוכח הגילויים שבסופו.

על גבול הייצוג האנטישמי. מתוך הסרט "אני זוכר"

כל זה לא היה בעייתי יותר מסתם החלטות תסריטאיות לא ברורות, כמו ב"כיפה אדומה" שעלה בשבוע שעבר לקולנוע, וסובל גם הוא מסיום שהופך אותו למופרך ומצחיק שלא בכוונה. אלא שבמקרה של "אני זוכר" צריך לקחת בחשבון גורם נוסף - נושאי העיסוק שלו. זה דבר אחד לקחת את זכר קורבנות אושוויץ ולבנות מתוכו גיבור קולנועי שבקושי זוכר את שמו, אבל כל עצמותיו מהדהדות את מה שהנאצים עוללו לו ולקרוביו, עד שירצה לנקום גם 25 שנה אחרי ובכל מחיר. אבל זה דבר אחר לגמרי לקחת את אותה צלקת שלא תגליד לעולם, שואת העם היהודי, ולהפוך את זכרה לכלי תסריטאי ביצירת תעתוע ושעשוע אצל הקהל. אם זה לא מספיק, אז בשלב מסוים בסרט פוגש הגיבור כלבה ניאו-נאצית בשם אווה (כמו אתם יודעים מי), נדמה שהדמות של מרטין לנדאו - יהודי שמסדר עניינים מאחורי הקלעים בעזרת כסף ועורמה - היא על גבול הייצוג האנטישמי. לא בדיוק מסקנה שרצוי לצאת עמה מסרט שעולה לאקרנים ביום הזכרון לשואה ולגבורה.

» אני זוכר - איפה ומתי אפשר לראות?

*#