אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"רבין היום האחרון": זיכרון וכבוד שהלך לאיבוד

למרות שהתקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה וקיבל את שבחי המבקרים בחו"ל, סרטו של עמוס גיתאי הוא מבולבל, חסר עוקץ ועשוי באופן חובבני

תגובות

מוקדם יותר השנה הוקרן בבתי הקולנוע הסרט "צילי" של הבמאי עמוס גיתאי. זה היה אירוע יוצא דופן משום שסרטיו לא נוטים לעורר הדים במולדתו או אפילו להגיע אל בתי הקולנוע. זאת בזמן שמעבר לים הוא נותר אהוד ומוערך ללא קשר לטיב יצירותיו, כפי שתעיד היכללותו של סרטו הנוכחי במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה היוקרתי. זוהי הפעם השנייה שגיתאי מוצא את דרכו אל מסכי הקולנוע בארץ בתוך שנה, אבל הפעם זה לא מפתיע משום ש"רבין, היום האחרון" מגיע בדיוק בזמן. ביום חמישי ה-5 בנובמבר, כ-20 שנה מאז אותה עצרת דמים בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שעם מותו נגדעה התקווה לשלום.» רבין היום האחרון – לכל הפרטים ומועדי הקרנה» הסרטים שמוצגים בבתי הקולנוע - לכל הפרטים» לכל ביקורות הקולנוע

הסרט לא לגמרי נאמן לשמו, במובן זה שאינו מציג עיבוד דרמטי להיערכותו של ראש הממשלה דאז לעצרת השלום ההמונית בכיכר. במקום זאת, מבנהו החמקמק מעיד על סרט דוקומנטרי לכל דבר ועניין. אין בו עלילה בשום אופן, אלא רק שילוב בין צילומי ארכיון לסצנות מומחזות המקימות לתחייה פרוטוקולים משפטיים ואחרים. הסרט נפתח בראיון של שמעון פרס ליעל אבקסיס, מה שמחדד את התחושה שמדובר במסמך קולנועי ולא סרט עלילתי. לאחר מכן מגיעות אותם דימויים מוכרים של משתתפי העצרת מריעים, ואליהן מצטרפות תמונות של המונים הקוראים למותו של ראש הממשלה במרפסת של בנימין נתניהו. ההסתה לרצח תופסת מקום מרכזי בנרטיב שמבקש הסרט לייצר, ושנייה בחשיבותה היא ועדת החקירה שהייתה אמונה על בדיקת המחדלים שאפשרו לרוצח יגאל עמיר, לחדור מבעד לטבעת האבטחה.דרמה שלא ממריאה. "רבין היום האחרון"הסרט הוא ניסיון נוסף של גיתאי לנכס לעצמו את הקאנון הלאומי, או שמא להסביר לידידיו האירופאיים דבר או שניים על ישראל, כפי שעשה בעבר ב"כיפור" וב"התנתקות". ייתכן שהתמקדותו בנושאים אלו, נועדו בשביל לבסס את מעמדו ברפרטואר הקלאסיקות של הקולנוע הישראלי. לשם כך הסרט מציג תזה המוכרת ודאי לכל ישראלי, בין אם הוא מסכים איתה ובין אם לא – הימין הסית לרצח רבין, הימין שכעת בשלטון בראשותו של בנימין נתניהו. גם רבנים מסוימים אינם נקיי כפיים, כשהוציאו דין רודף על ראש הממשלה המנוח. יגאל עמיר היה רק האקדח שירה, את התחמושת נתנו לו אחרים. זוהי התזה, וכך היא מוצגת שוב ושוב לאורך שעתיים וחצי, בלי ניסיון אמיתי לומר משהו מהותי על התהליך. כיוון שאין חדש באמירות האלה, החזרה האינסופית עליהן במילים ובתמונות מאבדת מעוצמתה הדרמטית.

"רבין היום האחרון" הוא דיון משפטי ארוך ומייגע המבקש לחקור את המחדלים שאפשרו את הרצח, לא רק הובילו אליו. בסצנות המשוחזרות בידי שחקנים, רובם פרצופים שיזוהו בידי כל צופה מקומי, אל דוכן העדים עולים בזה אחר זה דמויות מפתח מאותו ערב גורלי: הנהג שהסיע את ראש הממשלה, שומר הראש שלו, מנהל בית החולים אליו פונה ובו נותח, מפקד המשטרה שהיה אחראי על בטחונו באירוע, וכן הלאה. בשלב מסוים, כשהייאוש מהצפייה בסרט היה קשה מנשוא, תהיתי האם גם האדם שניהל את המפעל שייצר את האקדח של עמיר יובא בפני הדיינים, או שאולי האדריכל של המדרגות בכיכר מלכי ישראל יואשם כי לא בנה אותן קרוב מספיק לרכב של ראש הממשלה ובכך יכול היה למנוע את אסון. או שאולי בכלל האקדח והמדרגות עצמן יופיעו פתאום כדמויות.זיכרון שהולך ומתעמעם. יצחק רבין ז"ל ( מתוך הסרט "רבין היום אחרון")

כדי להכביד עוד יותר, העדויות מגיעות בטפטופים ואז בערימה ענקית בערך באמצע, אך באף שלב הן לא מוסיפות, תורמות או יוצרות אפקט. וזאת משום  שהבמאי מתעקש להכניס את העדים להיכל במקום להתחיל את הסצנה כשהם כבר שם, ואז להוליך אותם אל הדוכן, להשביע כל אחד בפני המצלמה בכל פעם מחדש ואף לחכות עד שיסיימו לצאת מהחדר בתום השימוע שלהם, שרובו חזרה על עובדות הידועות לכל. כך משיג הסרט את אורכו המופרז - 153 דקות שהופכות אותו לסרט הישראלי הארוך בכל הזמנים. אבל במקום תחושת חשיבות מגיעה הרגשה כבדה של תיאטרליות וזיוף, השרויה על הסרט כמו שמיכת ברזל יצוקה, שמקשה להתחבר לחומרים. בעבר השימוש באותם חומרים פעל היטב, אך היום לא ברור האם הם עדיין מרתקים, בשל האופן בו הוגשו ונערכו מחדש.

"רבין היום האחרון" היא יצירה המשלבת בין רעיון דידקטי ודוגמתי לבין ביצוע חובבני ועילג. עד כמה מרושל הסרט הזה? מספיק לומר שבשוט הסיום המורכב והרציני להחריד, שאמור לשלוח את הצופים הביתה עם חומר למחשבה, נושבת רוח חזקה שמטלטלת מעט את המצלמה, לגמרי בטעות. קשה שלא לצחקק במבוכה נוכח רגעים אלה, השזורים בכמות שלא מאפשרת לקחת אותו ברצינות. ורצינות היא כל מה שהיה אמור להיות לסרט הזה להציע, ככתב האשמה או תזכורת חריפה בעיני עצמה לגורמים הרבים שהובילו לרצח. הבעיה היא שאורכו הבלתי מוצדק, בתוספת העשייה החפיפניקית שלו והעובדה כי אינו מחדש דבר, פשוט מוציאות ממנו את העוקץ. לא כך זוכרים או מכבדים, לא כך מסיקים מסקנות ובטח שלא כך ממשיכים להביט למציאות בעיניים מדי בוקר.» רבין היום האחרון – לכל הפרטים ומועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#