"מיסטר גאגא": הרומן הקולנועי של היימן ונהרין

כמה ימים לפני הפרמיירה של "מיסטר גאגא", סרטו של הבמאי תומר היימן, עוד לא היה סרט גמור להקרין. זאת למרות שהוצג כבר לפני כמה חודשים בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ונמצא בעבודה כבר למעלה מ-8 שנים. עובדה זו באה ללמד לא רק על הקושי של היימן לסיים פרויקטים בזמן, אלא גם על האתגר האובייקטיבי הטמון במשימה שלקח על עצמו – לנסות ולפצח את חידת דמותו של הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של להקת בת שבע אוהד נהרין . כמות החומרים שעמדה לרשותו של הבמאי הייתה כל כך גדולה, עד שנדמה היה שכל קטע שנבחר מסתיר מאחוריו עשרות אחרים שפשוט לא היה להם מקום. בנוסף, נהרין עצמו, כפי שמתגלה בסרט (ואולי כפי שברור לכל מי שפגש בו ו/או בעבודותיו) הוא אישיות שקשה לפענח עד תום את סוד קסמה. » מיסטר גאגא - לכל הפרטים ומועדי הקרנה » מחממים מנועים לאוסקר – הסרטים שכולנו מחכים להם» הסרטים שמוצגים בבתי הקולנוע - לכל הפרטים» לכל ביקורות הקולנוע» מה חדש בקולנוע?גילוי נאות – כשגייס היימן כסף לסיום עריכת הסרט במסגרת אתר מימון המונים, תרמתי 50 דולר מכספי לפרויקט. במהלך השנים שוחחתי עליו עם היימן כמה פעמים, ואף ראיתי חלקים ממנו בחדר עריכה ובמסגרת חגיגות יום הולדתו ה-60 של נהרין ב-2012. כבר אז היה ברור שמדובר בסרט חשוב, שלפני ערכיו האמנותיים והקולנועיים הוא מחקר היסטורי-תרבותי בהיקף שלא נעשה עד כה על נהרין והשפעתו על התרבות הישראלית בכלל ועל המחול בארץ (ובעולם) בפרט. הסרט מספק לקהל הרחב היכרות ראשונית אך בהחלט לא שטחית עם נהרין, תובנות לגבי הקשר בין הביוגרפיה ובין היצירה שלו, והצצה מסקרנת לאופן שבו הוא נתפס בעיני רקדניו ובעיני עצמו. הגרסה הסופית של הסרט שונה מזו שהוצגה בפסטיבל בירושלים, ונדמה שהיימן היה זקוק למרחק ומרחב נשימה בין סיום הצילומים ביולי השנה, לבין שלבי העריכה האחרונים. למעשה, נדמה שבחודשים שעברו הבין משהו היימן לא רק על נהרין כאדם אלא על האידיאולוגיה האסתטית והאמנותית שלו, שהיא בסופו של יום גם המסר החזק והחשוב ביותר של הסרט.                                    מחקר היסטורי תרבותי חשוב. אוהד נהרין (צילום: דין אהרוני)הסרט נבנה בחלקו באופן כרונולוגי, וכולל לא מעט חומרי גלם מהארכיון הפרטי של משפחת נהרין, שהם ממש זהב טהור עבור יוצר דוקומנטרי. הם מציגים את נהרין מילדותו בקיבוץ מזרע, דרך שנות נעוריו, שירותו בלהקה צבאית (כולל קטע ארכיוני מדהים שבו הוא מופיע מול חיילים במלחמת יום הכיפורים), התקופה הקצרה בבת שבע ומשם לשנים בהן גר ורקד בניו יורק – להקת מרתה גרהאם, ג'וליארד, הלהקה של מוריס בז'אר וכמובן המפגש הגורלי עם מי שהפכה לאשתו, הרקדנית מארי קאז'וארה. היימן הצליב בין ראיונות שערך עם נהרין ואחרים (בעברית ובאנגלית) לבין התמונות, ובכך העניק להן פרשנות משלו, לעיתים מנוגדת לרושם הראשוני שעוררו. ניו יורק, למשל, מתוארת בפיו של נהרין כמקום שבו לא הצליח למצוא את עצמו, חרף הצלחתו כרקדן ובהמשך ככוריאוגרף; הלהקה הצבאית, שבה הוא נראה רוקד וצוהל, מתוארת כמפגש מטלטל בין לוחמים שכפו עליהם להקשיב לבין זמרים שכפו עליהם לשמח. במקביל ראיין היימן כמה וכמה רקדנים ויוצרים שעבדו עם נהרין בשנים אלה, ומתארים אותו כאיש קשה שלא מצליח לתקשר לסביבתו (ובעיקר לרקדניו) מה הוא רוצה. אובססיה לתענוג. "מיסטר גאגא" (צילום יח"צ)במקביל לקו הכרונולוגי דילג היימן גם בין יצירותיו של נהרין. אך לעומת בגרסה הקודמת, בה הוצגו היצירות כהמשך ישיר של האירועים בחייו האישיים של נהרין, הסרט כעת נמנע מלערוך את הקישורים הללו באופן מובהק. כלומר יצירות מאוחרות מאוד נשזרות באירועים מוקדמים מאוד, כך שהביוגרפיה מצד אחד והתנועה מצד שני מאירים זו את זו באופנים חדשים. היימן מצליח להתחמק משאלות ותשובות על כוונתו של היוצר בכל אחת מיצירותיו, ופותח את סוגיית המניע היצירתי למגוון רחב של אפשרויות לא מחייבות. למעשה ככל שהתקדם הסרט התברר כי גם אם ישנו קשר (ובוודאי שקשר כזה תמיד קיים) בין הביוגרפי והיצירתי, הרי שהוא רק מניע אחד מיני רבים המעוררים בכוריאוגרף רצון לרקוד ולהרקיד. תובנה זו הגיעה לכדי שיא בקטע בו מספר נהרין על אירוע מילדותו שגרם לו להתחיל לרקוד, אך בהמשך שופך אור נוסף על אותו אירוע (מטעמי ספויילר אשאיר את הפרטים כלליים).

נהרין מחובר עד עמקי נשמתו לחייתיות ולגולמיות של הגוף, ובד בבד לצד הנשי שלו, מה שהניב גם סגנון ריקוד חדש וגם העלה על הבמה גופים גבריים בעלי מראה שונה ממה שהיה נהוג בארץ עד שנות ה-90. יותר מכל, נהרין של היימן הוא אדם שמרוכז (לעיתים באופן אובססיבי), בתענוג הגופני והנפשי הנובע מתנועה. לא מדובר בנהנתנות זולה, אלא בהבנה עמוקה שהריקוד, והגאגא כשפה-של-תנועה, הם בעלי כוח מרפא ממש. בניגוד לאסכולות שמרניות של מחול שעוסקות בשליטה על הגוף, כאן מציע נהרין התמסרות ואמון טוטאליים בגוף וביכולותיו. היימן שב ומבליט כי במקביל לדאגה להנאה נהרין עוסק לא פחות גם לדיוק הבלתי מתפשר של הביצוע. על כך אפשר ללמוד כבר מסצנת הפתיחה, בה עובד הכוריאוגרף עם הרקדנית מיה תמיר על תנועת נפילה אחת מתוך "ממותות". שוב ושוב דורש ממנה נהרין ליפול לרצפה, כאילו איבדה שליטה, ובו-בזמן מצפה ממנה להישאר בשליטה מלאה כדי להישמר מפגיעה. שוב ושוב מטיחה עצמה הרקדנית על הרצפה, מבקשת לדייק עד תום את הניואנסים שהוא פורש בפניה, מבלי לחקות מבחינה חיצונית את מה שהוא מדגים אלא למצוא בתוכה את איכות הנפילה. מרגש ומתרגש. תומר היימן בהקרנת הבכורה בפסטיבל ירושלים (צילום: גדי דגון)מקום נכבד מוקדש בסרט ליחסיהם של נהרין וקאז'וארה, שהאהבה ביניהם סיפקה רגעי יצירה מרטיטי לב ממש. בהקשר זה הסרט עורך (אולי בעל כורחו) השוואה לארי נקמורה, זוגתו הנוכחית של נהרין ואם בתו נגה. בין שבכוונה ובין שלא, הוצבו השתיים זו מול זו. קאז'וארה הוצגה כמי שפירשה את נהרין לשאר העולם ולפעמים הבינה אותו יותר טוב משהבין את עצמו. הסרט כולו אף מוקדש לה בסיום. נקמורה, שהוצגה בפי נהרין כאישה שהוא בוחר להתחייב אליה כפי שלא התחייב מעולם. הסצנה בה היא נוטשת חזרה באמצע לאחר שנגה בוכה מחוץ לסטודיו ללא הפסקה, משאירה את נהרין ספק-נבוך, ספק-קרוע, ספק-מבולבל מהמחזה, אך בה בעת כבר מראה את נהרין בתקופה מאושרת, פורה ומשגשגת בחייו.  למצוא בפנים את איכות הנפילה. "מיסטר גאגא":

פרטים וסיפורים רבים נותרו מטבע הדברים בחוץ. כך למשל הוריד היימן את האזכורים לקשר המיוחד בין אוהד נהרין והרקדנית-כוריאוגרפית שרון אייל, ולא התייחס לעזיבתה את תפקיד כוריאוגרפית הבית של בת שבע ב-2012 (ועמה כמה רקדנים בולטים בלהקה). גם השנים שלאחר מותה של קאז'וארה, בהן פינה נהרין את כיסא המנהל האמנותי, נותרות כמעט ללא ייצוג. מה שכן תופס יותר מקום, ובמידה רבה פותח את הסרט מעבר לגבולות הביוגרפיה של נהרין, הוא גדולתה של הגאגא כאפשרות אחרת של מחשבה על גופניות, תנועה ואפילו של אהבה. ההחדרה של הגאגא לעולמות של אנשים-שאינם-רקדנים, מבוגרים וילדים בעלי מוגבלויות – כל אלה מתוארים בסרט באופן מעורר השראה ותקווה. ייתכן שבשל כך ניתן גם יותר משקל לייצוג העבודות המאוחרות (מ-2000 צפונה), בהן הגאגא היא כבר כוח מכונן ובולט בהרבה. על כל פנים "מיסטר גאגא" הוא סרט שיופיו המציף מעורר לא פעם את התהייה כמה עוד חומרים יפים לא פחות נאלצו להישאר על רצפת חדר העריכה. ייתכן שזאת הייתה בחירה כמעט בלתי אפשרית, והיימן, באחד מסרטיו היפים והמוקפדים ביותר, עשה אותה כאן באומץ ובמחשבה רבה. סרט על גיבור תרבות ששינה את העולם. "מיסטר גאגא" (צילום: גדי דגון)בשבילי זה היה סרט מרגש עד דמעות. צפיתי בעבודותיו של נהרין לאורך השנים, וכמו להקה ששיריה מלווים תקופות שונות בחיים, כך היצירות סימנו נקודות ציון בביוגרפיה הפרטית שלי - מ"טאבולה ראסה" המהפנטת, "קיר" הרוקיסטית, "מבול" המצמיתה, "אנאפאזה" המלהיבה, "זינה" המטלטלת – ועד ל"ממותות" האינטימית, "שלוש" העדינה, "שדה 21" המסתורית ו" ו"עבודה אחרונה", שנוכחת בסרט למרות שעלתה רק בקיץ האחרון, והיא מייצגת עיסוק בלתי נמנע של נהרין ברגע שבו כבר לא יוכל ליצור, בין שמטעמי גיל ובין שמטעמי האקלים הפוליטי ההולך ומתקדר. קטעי הריקוד של נהרין עצמו כצעיר יפה תואר, של רקדניו המופלאים ושל אנשים "רגילים" שעושים גאגא, מכילים כולם את אותו תענוג בסיסי שמפיק היוצר מהתנועה. במובן זה "מיסטר גאגא", שיש בו לא מעט רגעים שוברי לב, הוא סרט אופטימי על כוחה של אמנות, ועל גיבור תרבות ישראלי אמיתי ששינה את העולם.

"מיסטר גאגא" - במאי תומר היימן, הסרט הופק בתמיכת ערוץ 8 של HOT והקרן החדשה לקולנוע טלוויזיה.