אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"על חבל דק": הבטחה סנסציונית שלא מתממשת

החל מהליהוק הכושל של ג'וזף גורדון-לוויט ובן קינגסלי וכלה בעלילה מגומגמת ומטופשת - סרטו של במאי זוכה האוסקר, רוברט זמקיס, מציג רצף של כשלים מביכים

תגובות

בשנת 2009 זכה "איש על חבל" באוסקר לסרט התיעודי הטוב של השנה. העלילה התמקדה בסיפורו של פיליפ פטי, לוליין צרפתי שמתח חבל בין מגדלי התאומים ב-1974, והילך ביניהם כאילו העיר ניו יורק הייתה אוהל הקרקס הפרטי שלו. הוא נעצר כמפר חוק אך הפך לגיבור בעיני הציבור, כתב ספר על קורותיו ולבסוף הפך למושא בסרט דוקומנטרי עטור פרסים. אז למה בעצם צריך גם סרט עלילתי שיביא לעולם את סיפורו של פטי? אם לשפוט לפי התוצאה הסופית – לא היה צורך. כנראה שלבמאי רוברט זמקיס התחשק מאוד לעשות אחד, אז קבלו במחיאות כפיים רפות את "על חבל דק".

לנעליו הצמודות של האקרובט הלא שפוי השתחל ג׳וזף גורדון-לוויט, שנאלץ לעבור שינויים קוסמטיים בעזרת מחלקת האיפור כדי להגיע לפיגמנטציה של הצרפתי. הוא גם אימץ לעצמו מבטא מגוחך למדי, וכמוהו עשה גם בן קינגסלי שמגלם את פאפא רודי, מנהל קרקס שהעביר לפטי את השיעורים הראשונים בהליכה על חבל. הלוליין החליט שסתם קרקסנות רחוב אינה מספיקה לו, ועזב את פריז של שנת 1973 לטובת ניו יורק. בדיוק באותה השנה הושלמה בנייתם של מגדלי התאומים והצרפתי החליט שחלומו הגדול ביותר הוא למתוח כבל ביניהם ולצעוד בין העננים. הוא לא נתן לשום דבר לעצור אותו, בטח שלא לשפיות הדעת, אבל גם הבין בשלב מוקדם מאוד שיזדקק לשותפים עבור הפשע המורכב. הראשונים היו בני ארצו: נגנית רחוב ממנה הוקסם (שרלוט לה בון), צלם צרפתי מרדן (קלמנט סיבוני) וחברו הסובל מפחד גבהים (סזאר דומבוי). בארצות הברית הצטרפו אליהם עוד מספר אנרכיסטיים שנאלצו לתכנן לפרטי פרטים את המבצע, ובעיקר איך לא להרוג את פיליפ פטי, בזמן שתיכנן את המופע האמנותי הלא חוקי של המאה, לפי הגדרתו.

» על חבל דק (דו מימד) – לכל הפרטים ומועדי הקרנה» על חבל דק (תלת מימד) – לכל הפרטים ומועדי הקרנה» בשביל איזה סרט שווה לצאת מהבית? – חדש על המסך

רוברט זמקיס הוא במאי מצוין, בתנאי שמדובר בסרטי ילדים. אפשר לומר שהוא תמיד מביים לקהל של בני חמש, בין אם באמת מדובר בסרט שאמור לפנות לילדים ("רכבת הקוטב", "רוחות ליל מולד") ובין אם זוהי דרמה זוכת אוסקרים שעליה הופקד ("פורסט גאמפ"). "על חבל דק" ממשיך ללכת באותו קו שהתווה זמקיס ביצירותיו הקודמות, המניחות כי קהל הצופים לא מסוגל להבין מה מתרחש מולו ולכן אוחזות בידו ומוליכות אותו שלב אחר שלב. כדי שלא תהיה חלילה התנגדות מצד הצופים, אין שום מכשולים אמיתיים המוצבים בפני הדמויות, ורצונו של הגיבור פשוט מרסק כל מה שניצב מולו כבעייתי או מתנגש עם האינטרסים שלו. בהתחלה נדמה שיש משהו כובש בעקשנותו להגשים את חלומו בכל דרך, אבל כשמתגלה תווית המחיר הוא הופך מהר מאוד לסוציופת המסכן את עצמו ואת הסובבים אותו.

רגע השיא שלא הצליח להתרומם. ג'וזף גורדון-לוויט בין מגדלי התאומים פיליפ פטי של "על חבל דק" מיגר כל חשק להזדהות עימו ועם מעשיו המטופשים. הוא אולי האיש היחיד בהיסטוריה שהלך על חבל בין מגדלי התאומים, אבל זה לא ממש מרכך את העובדה שהוא היה אדם נוראי, מסוכן, טרוריסט של ממש ואמן הרבה יותר קטן וחסר חשיבות ממה שנדמה לו. זוהי הנקודה המעניינת הכמעט יחידה בסרט, שכן זמקיס בעצם אומר שמגדלי התאומים ניתנו לניו יורק כאקט של טרור אמנותי, ונלקחו ממנה באקט של טרור אמיתי. "על חבל דק" מנסה להגיד מיני דברים על יחסי אמן-קהל ועל אמנות בכלל, אבל כשהסרט עצמו רק מדבר על כך ולא עושה שום דבר בנידון, אפשר במקרה הטוב להתרשם קלות מהישגיו הטכניים.התחושה של הבטחה סנסציונית שלא מתממשת נובעת בין היתר מעיצוב הסרט. לחינם הובא דריוש וולסקי, מי שצילם את סרטי "שודדי הקאריביים" ומרבה לעבוד עם רידלי סקוט, שבשבוע שעבר עלה לאקרנים סרטו "להציל את מארק וואטני". לחינם - משום שהסרט כולו מלא בתחושת זיוף דיגיטלית מעיקה. מגדלי התאומים שנבראו מחדש בעזרת מחשב מרגישים זרים בנוף של ניו יורק העכשווית, ועל פריז המעוצבת כאגדה בכלל אין מה לדבר. הבעיה הגדולה יותר, היא שהדבר מחלחל לעיצוב ואפיון הדמויות שפשוט אי אפשר לקחת ברצינות. 

שני החלקים הראשונים של הסרט משיקים לחרפה, שכן אין בהם רגע אחד שאפשר להאמין לו או לקבל אותו. זה מתחיל במגוון תירוצים תמוהים לשיחות באנגלית בין דמויות צרפתיות ("אני אוהב את המבטא שלך" או "אני חייב להתאמן כדי לטוס לאמריקה"), וממשיך באינטראקציות ובבחירות האינפנטיליות של כל הנוגעים בדבר. כלומר, מדוע  שבחור שסובל מפחד מגבהים יתנדב למשימה? וחמור מכך - מדוע פטי מפקיד את חייו בידיו של מי שבוודאות מוחלטת ישקשק במהלך מבצע סופר מורכב?תחושת זיוף מעיקה.  ג'וזף גורדון-לוויט ושרלוט לה בון

שאלות פשוטות מעין אלו צצות בכל סצנה שנייה, אבל העלילה המטופשת היא כלום לעומת כמות הגירודים בפדחת שמעוררים הנדבכים הקולנועיים של הסרט. זה מתחיל בהחלטה מחרידה לצאת החוצה מן הסיפור בכל כמה רגעים לטובת מונולוגים של פטי אל המצלמה, כאילו שהסרט לא מסביר את עצמו בין כה וכה. זה ממשיך באינספור טעויות ליהוק, החל מהשחקן הראשי, רב הכישורים בדרך כלל, דרך בן קינגסלי בתפקיד מבזה ועד לאחרון הניצבים. גורדון-לוויט לא מצליח גם להיאבק במבטא הצרפתי וגם לצאת בשלום מעבודת האיפור, שהפכה אותו לכפיל מטריד למראה של חנוך רוזן.

הכל אמור להישכח ולהיסלח בסיקוונס השיא שנתן לסרט את שמו הלועזי - ההליכה. הרגע ההיסטורי הזה שבו אדם צעד עשרות מטרים על חבל בעובי כף הרגל שלו, בגובה בלתי נתפס של כ-110 קומות. אין שום ספק שהחלק הזה בסרט נמצא כמה רמות מעל כל מה שקדם לו. אבל הצרה היא שזה עדיין אומר שהוא התרומם לכדי גובה דשא ולא המריא לשחקים. לא ברור האם זוהי ההתחלה הביזיונית או ההמשך המגומגם, אבל במקום הרגשת "זה הדבר הכי מטורף ומדהים שראיתי בחיי" שאמורה ללפות ברגע השיא, התחושה מזכירה יותר חרדה לגורל חתלתול המנסה לקפץ מספה אחת לשנייה בסלון ביתי.

כתבות שאולי פספסתם

*#