אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"התכנית": טור דה פארסה

הסרט שעוקב אחרי תהילתו ונפילתו של לאנס ארמסטרונג נראה יותר כמו משדר של הטלוויזיה החינוכית מאשר סרט קולנוע. מזל שבן פוסטר מלוהק לתפקיד הראשי

תגובות

את הספר עיבד לתסריט ג'ון הודג', שמרבה לעבד יצירות ספרותיות עבור הבמאי דני בויל ("החוף" ו"טריינספוטינג"). אלא שהבמאי של הסרט הזה אינו בויל הקצבי ומאיץ הדופק, שהיה יכול להיות בחירה אידיאלית לסרט על ספורט שזקוק לזריקת אדרנלין קולנועית. אך הבמאי שנבחר לפרויקט הוא דווקא סטיבן פרירס חובב הדרמות והרגשנות ("המלכה", "פילומינה"). בכלל לא בטוח שבמאי אחר היה עושה עבודה ראויה יותר, אבל השילוב בין התסריט הדידקטי להחריד של הודג' לסגנון המיושן של פרירס ממש לא עושה חסד עם הסיפור העכשווי שהיה להם ביד.חובב דרמה ורגשנות. התכנית (צילום יח"צ)המבנה של התסריט הורס כל ניסיון לבנות מתח, אמינות עלילתית או אפילו רצף שאפשר או מעניין לעקוב אחריו. אמנם הוא עוקב אחר האירועים בסדר בו הם התרחשו במציאות, אבל לא מצליח למצוא את הקשרים הברורים מאליהם בין הסיטואציות או לבנות מהלך שידגים כיצד דבר הוביל לדבר. תחת מעטה הכבדות של פרירס כבמאי הופך הסרט למעייף לצליחה. כולם הרי מכירים את הסיפור של לאנס ארמסטורנג שהפך מגיבור לנבל, והסרט מחדש מעט מאוד. בחוכמה הוא מנסה להראות את המניעים של המעורבים בפרשייה, אבל נעזר יותר מדי בטקסט ופחות מדי בכלים קולנועיים, או משתמש בהם באופן שקוף מדי ולא מחוכם (זווית עקומה לתיאור מצב עקום, לדוגמה). הדמויות אומרות בקול רם מדי את מחשבותיהן ומודעות היטב מדי למניעיהן. הן לא חוות או מרגישות, רק מעבירות מידע לקהל, ומכאן נוצרת תחושת הקראת ערך הוויקיפדיה. כאמור, נדמה שהסרט מודע לחולשה זו, אבל לא מספיק בשביל להסתיר אותה או להפוך אותה לנקודת חוזק. למזלו, יש לו על מי להישען.געגועים לד"ר איוול נקודת החוזק של הסרט, עליה הוא נשען בחוכמה, הוא ההופעות של רוב שחקניו. "רוב" משום שגם כאן אין שום אחידות משום סוג. המצטיין הוא כמובן בן פוסטר, שפשוט לובש את עורו של ארמסטרונג כאילו היה החולצה הצהובה של הטור דה פראנס (המסמלת את הרוכב המוביל במירוץ). בעזרת מחלקת האיפור והרבה עבודת הכנה הוא שינה את פניו ואת גופו ללא היכר. זה מענג במיוחד לראות שחקן שמורגל בתפקידי משנה קטנים יחסית מחזיק על עצמו סרט בתפקיד הראשי המופיע כמעט בכל סצנה. ג'ס פלמונס נותן לו פייט ראוי בתפקיד פלויד לנדיס, רוכב צעיר ושאפתן, וכריס או'דאוד נהדר כהרגלו. בהקשר שלו ושל דמותו, נחמד לראות סרט שבו העיתונאי הוא לוחם צדק שפועל מאהבת המקצוע, ומוכן להילחם על הספורט שהוא אוהב אם הוא מאמין כי הוא נגוע בשחיתות. לא מאוד אמין, אבל הרי גם ארמסטרונג אינו רק מגלומן תאב כוח כפי שהוא מוצג בסרט. לכן, דמותו של וולש מאזנת את יחסי הכוחות בין הטוב לרע והשחקנים מוציאים את המקסימום ממה שניתן להם לעבוד איתו.הסוואה מושלמת. בן פוסטר כלאנס ארמסטרונג (צילום יח"צ)מצד שני, לפחות שני שחקני-על מבוזבזים כאן בתפקידי משנה - דסטין הופמן ולי פייס. אם כבר לוהקו היה ניתן להשתמש בהם באופן שאינו העברת אינפורמציה בלבד (אבל טענה זאת מופנית כלפי כל כתיבת הדמויות). בנוסף יש בסרט כמה הופעות די מביכות לצפייה, בראשות גיום קאנה. השחקן הצרפתי, הנפלא בדרך כלל, מגלם את הרופא האיטלקי שפתח לארמסטרונג את הפתח לשימוש בסמים משפרי ביצועים. הוא עושה באופן נלעג שמזכיר דמות מ"אוסטין פאוארס", או אולי גאג קומי לא גמור של סשה ברון כהן. כך שניתן לומר שגם איפה ש"התכנית" נראה כמנצח, למשל בגזרת המשחק, בסוף הוא מסיים באותו האופן שבו סיים הגיבור שלו – הזיוף מורגש, וטעם הניצחון הופך למר. רק ההיסטוריה תשפוט אותו.

» התכנית - לכל הפרטים ומועדי ההקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#