"משחקי שלטון": שנון, מבריק, מחושב מדי - כמו קמפיין בחירות - ביקורת סרטים - הארץ

"משחקי שלטון": שנון, מבריק, מחושב מדי - כמו קמפיין בחירות

כמו פוליטיקאי שמשומן באינספור הבטחות בחירות, "משחקי שלטון" מחליק בגרון של הצופה כמו קמפיין מתוקתק. אבל עם כל הרכיבים האלה, התוצאה היא דרמה אמריקאית קטנה

עמית קלינג, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמית קלינג, עכבר העיר

במשחקי שלטוןג'ורג' קלוני מגלם תפקיד כפול. מצד אחד הוא מייק מוריס, מועמד כריזמטי לנשיאות עם עמדות כל כך ליברליות שהן גורמות לאובמה להיראות כמו סטיבן קולבר (הדמות, הדמות), ומצד שני הוא הבמאי והתסריטאי של הסרט. אין בכך שום דבר יוצא דופן – זהו סרטו הרביעי כבמאי, והוא שיחק גם בקודמים ("וידויים של מוח מסוכן", "לילה טוב ובהצלחה" ו-"Leatherheads"). משחקי שלטון - מועדי הקרנהאבל כאן התפקיד הכפול הוא שני פרצופים של אותו הדבר: ממש כמו הקמפיין של מוריס, "משחקי שלטון" משוחק בכריזמטיות והתסריט שלו גוהץ על ידי עשרה יועצי תדמית. מישהו שם חשב על האג'נדה, על דעת הקהל. היו קבוצות מיקוד. "משחקי שלטון" הוא סרט שנעשה עם מחשבה מוקדמת על פרסים. הסרט הזה רוצה אוסקר. הוא נכתב בדמותם של סרטים קודמים שזכו באוסקר, בדיוק כמו שמנהל קמפיין טוב שואל את עצמו: איך נראו קמפיינים מנצחים אחרים, ומה אני צריך לעשות בשביל לחזור על ההישג שלהם?או אוסקר או נשיאות. אבל שום דבר אחר. "משחקי שלטון":

"משחקי שלטון" מתרחש כולו ברגעים האחרונים של קמפיין פריימריז מתוח במפלגה הדמוקרטית. "אין מועמד רפובליקני רציני", מזכירים לנו לאורך כל הסרט, ומי שייקח את ראשות המפלגה ייקח גם את הנשיאות. סטיבן מיירס (ריאן גוסלינג) מתחיל כבכיר צעיר ומזהיר בקמפיין, שמעריץ את מוריס ואת משנתו הפוליטית. אבל 30 דקות מאוחר יותר הוא כבר מגלה סוד אפל. ואם השנה הייתה 1972 ובמקום גוסלינג היה דסטין הופמן, הוא בטח היה הולך לתקשורת ולעזאזל המפלגה ולעזאזל הבחירות. אבל השנה היא 2011 ותוך 30 דקות מיירס כבר מנסה למשוך את השמיכה לצד שלו, ומכאן מתחילה חצי שעה אינטנסיבית מאוד של מאבקים פנימיים במטה של מוריס. למרבה הצער, "משחקי שלטון" מבזבז יותר מדי זמן על אקספוזיציה, ומקמץ משמעותית בזמן המוקצב לפתרון: מסע בחירות ברחבי ארצות הברית הוא חוויה דרמטית גדולה ואפית, וסרט זריז של קצת יותר משעה וחצי לא מצליח להעביר את ההרגשה של "דרמה אמריקאית גדולה" שדווקא הייתה יכולה לעשות איתו לא מעט חסד.

בחירות מפוקפקות דבר שהכרחי להבין בשביל לצפות ב"משחקי שלטון" היא שבכלל לא מדובר ב"דרמה פוליטית". הסרט בהחלט שווק ככזה, ויתכן שקלוני משוכנע לחלוטין שהוא כתב וביים "דרמה פוליטית". רק שהוא לא: אף אחת מהסוגיות הפוליטיות הגדולות שמסעירות את ארצות הברית בשנים האחרונות לא נמצאת כאן. אין פה את המשבר הכלכלי, את רפורמת הבריאות וגם לא את המלחמה בטרור. אפילו סוגיית הנישואים בין הומוסקסואלים מוזכרת כאן רק בעקיפין. הרגע ה"פוליטי" הגדול של הסרט – נאום של מוריס בו הוא מצהיר שהוא "לא נוצרי, לא אתאיסט, לא יהודי, לא מוסלמי" אלא רק "מאמין בחוקה" – גם הוא החמצה מרה. פשוט מתוקף חוסר אמינות מוחלט. אין ולא היה, ולא יהיה בשנים הקרובות, אף מועמד לנשיאות ארצות הברית או אפילו לראשות מפלגה, שיכול לפזר הצהרה כזאת ולהישאר במירוץ. יועצי התדמית של מוריס לא שופכים עליו דלי של מים קרים בשנייה שהמילים האלה יוצאות לו מהפה, וזה מצער.איך יועץ מאפשר לנשיא בפוטנציה טעות כזו? קלוני וסימור הופמן ב"משחקי שלטון"

הסיבה שהתסריט מרשה לעצמו אפיזודה כזאת היא ש"משחקי שלטון" הוא לא באמת סרט "פוליטי", הוא פשוט סרט שמתרחש בסביבה פוליטית. בסופו של דבר עניינו תככים ומזימות, מעין משחק לוח רב משתתפים שבו כל אחד מנסה לצבור כמה שיותר מידע על האחר, במטרה להפיל אותו, לפטר אותו או פשוט לגייס אותו לטובתו. ולמרות החשיבות העצמית הרבה, מדובר ב"בידור גבוה" נקרא לזה, משהו שמיועד לאינטלקטואלים שלא רוצים לחשוב יותר מדי לשעה וחצי (לגיטימי) אבל גם לא להודות בכך שהם בזבזו את הזמן שלהם על סוכרייה הוליוודית (לא יודע אם לגיטימי, אבל מובן ומוכר).

יש תקווה, אבל לא בשבילנו משונה לצפות ב"משחקי שלטון" דווקא כשהפריימריז במפלגה הרפובליקנית הם ההצגה הכי טובה בוושינגטון, ואובמה, שהפוסטרים של הקמפיין של מוריס מעוצבים באופן מובהק בדמות פוסטר ה"Hope" המפורסם שלו, דווקא מגלה שהכיסא שלו לא יציב כמו שחשב. אבל חוץ מהפוסטרים אין כאן אלגוריה פוליטית אמיתית: לא ברור באיזו מערכת בחירות אנחנו, באיזו שנה, מי נגד מי ומה הסוגיות החשובות. הדרמה כאן היא בעצם קטנה מאוד – השאלה היא לא מי יהיה הנשיא הבא, או אפילו ראש המפלגה הדמוקרטית, אלא מי יהיה ראש המטה שלו. אנשי המקצוע בטח יגידו שלפעמים זה יותר חשוב. ולראיה: קחו לכם את "משחקי שלטון", סרט סביר עם ראש מטה מצוין, שליהק אליו את ג'ורג' קלוני, ריאן גוסלינג, מריסה טומיי, פיליפ סימור הופמן, פול ג'יאמטי. לכל הפחות, בקמפיין הצוות הזה מצטלם מצוין.הפוסטר הזה מוכר מאיפשהו. "משחקי שלטון"

בשורה התחתונה הסרט מהנה, גם אם הוא לא מגשים ולו חצי מהבטחות הבחירות שלו. בולטים לטובה ג'יאמטי ("דרכים צדדיות") וסימור הופמן ("מגנוליה"), בתור מנהלי קמפיינים יריבים. הם חולקים רק סצינה אחת ולא מחליפים בה מילה, וחבל – שניהם מצוינים. העלילה אולי לא מרהיבה אבל לפחות היא רצה בקצב הנכון, וחשוב מכך – היא בהירה, מאורגנת נכון ולא מכבידה על הצופה עם פרטים מיותרים. הבימוי של קלוני מוצלח ופונקציונלי, גם אם על קרוסאובר לתחום כמו זה של קלינט איסטווד, למשל, הוא יכול להמשיך רק לחלום. הבעיה עם "משחקי שלטון" היא הקלות בה מחליק לך בגרון וכמה שבא לך ישר להצביע לו לאוסקר, רק שיבוא עוד חיוך יפה של קלוני. ואתה יודע שהסיבה שהוא כל כך קל ונכון לצפייה, ולא גורם לך להרגיש טיפש אפילו לרגע, היא כי הוליווד פשוט יודעת, מתוך שנים של ניסוי וטעייה, איך עושים סרטים כאלה. הסרט גורם לך להרגיש קצת פראייר כי אהבת אותו, ואהבתי אותו (או לפחות נהניתי ממנו). האמת, זה מרגיש קצת כמו הריקנות הזאת שתוקפת אחרי הביקור בקלפי.משחקי שלטון - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ