אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הקול בראש": מופת של רגשות מונפשים

פיקסאר חוזרים לכבוש את פסגת האנימציה עם סרט חדש שמציג את הרגשות שנמצאים לנו בתוך הראש. עם מדבבים כמו איימי פוהלר ומינדי קלינג וסצנות אינטליגנטיות שחופרות עמוק בלב, אורון שמיר התרגש עד דמעות ומודה לאלוהי הקולנוע על היצירה החזקה

תגובות

אחרי לא מעט אכזבות וכמה הצלחות סבירות, אפשר לומר בביטחה שהקיץ הקולנועי הנוכחי ייזכר לטובה ולו רק בזכות "הקול בראש", החדש מבית פיקסאר. אין זה מפתיע שמדובר בסרט נהדר, בהתחשב ברקורד של חטיבת האנימציה שהתמזגה עם דיסני, שבמרוצת השנים הביאה לנו קלאסיקות כמו "וול-אי", "משפחת סופר-על" וטרילוגיית "צעצוע של סיפור". על אף ההצלחות שמניתי, חשוב לזכור כי הסרט הגדול האחרון של האולפנים היה אותו "צעצוע של סיפור 3", מתישהו בתחילת העשור הנוכחי. מאז יצאו לאקרנים "אמיצה" ו"מכוניות 2", שהצליחו פחות מהמצופה מהם. בשנה שעברה בכלל לא יצאו סרטים מבית היוצר של אולפני פיקסאר, וקולות כפירה המערערים את שלטונם המונפש החלו להישמע. "הקול בראש" הגיע כדי להבהיר שבעליונות שאסור לפקפק בעליונתם של פיקסאר, שכן אחרי חצי עשור של ציפייה הם חזרו עם יצירת מופת מצחיקה/עצובה לכל המשפחה, שוודאי תהפוך במהרה לקלאסיקה.

» למה מינדי קלינג ואיימי פוהלר כועסות על ברוקולי?» מה חשבו על "הקול בראש" בפסטיבל קאן?» הקול בראש - לכל הפרטים

לפני הסרט, כנהוג אצל פיקסאר, מוקרן סרטון אנימציה קצר כמעין מתאבן, כשהפעם שמה של היצירה שמקדימה את ״הקול בראש״ נקראת ״לאבה״, והיא התנסות של האולפנים לפעול בתוך תחומי ז׳אנר מחזות הזמר. אפשר לראות בסרט כמעין קליפ לשיר מקורי שמספר על הר געש שמזמר בתקווה שתימצא לו אהובה, לצלילי מוזיקה מהוואי. הסרט הקצר היה ממש מתוק ומקסים, בעיקר בשל התמימות שלו, וזאת למרות שהוא לא מבריק כמו כמה מהסרטים הקצרים הזכורים לטובה מבית פיקסאר. "לאבה" מסתמך בעיקר על משחק המילים ששירתה המילה "Love", במבטא הוואייני מייצרת, כך שהיא תישמע כמו "Lava". עם זאת, הבחירה של אולפני האנימציה לתקוף בכל פעם ז'אנר קולנועי אחר היא כנראה אחת הסיבות המרכזיות לכך שהם לא קופאים על השמרים, ועל כך, כמובן, אין אלא לברך לא רק על הכוונה אלא גם על התוצאה. חביב ככל שסרט הפתיחה יהיה, דבר כנראה לא יכין אתכם למערבולת הרגש של ״הקול בראש״, על אף שמדובר בסרט שעוסק רובו ככולו ברגשות אנושיים. אצלי ההתפעמות החלה עוד בשלב הלוגו של דיסני, שאז התגנבה פנימה אחת הנעימות שהלחין לסרט מייקל ג׳יאקינו זוכה האוסקר, שפתחה לי את הלב בדיוק בזמן כדי להאזין לסיפור.

מה קורה לריילי בתוך הראש? "הקול בראש" (צילום: יח"צ)

בסיפור המרכזי ישנן שתי גיבורות מרכזיות. אחת מהן היא ילדה אמריקאית בת 12 בשם ריילי, והשנייה היא מערכת הרגשות שלה, המחולקת בסרט לחמישה רגשות עיקריים. עיקר העלילה מתרחשת בראשה של ריילי, ועוסקת באופן בו אירועים חיצוניים משפיעים עליה. את מרבית זמן הפיקוד על חייה של ריילי לוקחת על עצמה אושר (בקולה של איימי פוהלר בגרסת הדיבוב באנגלית), שכשמה כן היא. תפקידה של אושר הוא לוודא שריילי תהיה שמחה בכל עת, ותישאר חיובית נוכח מכאובי החיים. ברגעים קשים במיוחד תופסת פיקוד עצב (פיליס סמית׳ מ"המשרד"), המבאסת הרשמית של חדר בקרת הרגשות. שלושת הרגשות השולטים הנותרים הם פחד (ביל הדר), גועל (מינדי קלינג) וכעס (לואיס בלאק), כשלכל אחד מהם יש תפקיד בשמירה על ריילי מפני העולם החיצוני ועל הביטוי העצמי שלה. הרגשות אוהבים את ריילי ומנסים לעזור לה לצלוח את החיים, כל אחד בדרכו, אך נתקלים במכשול כמוהו טרם פגשו כשהוריה של ריילי עוברים דירה יחד איתה. פתאום כל החששות וההתנסויות החדשות שמביא עימו מקום חדש מציפים את הילדה שהופכת לנערה, בעוד ששינויים מרחיקי לכת עומדים לפקוד את אישיותה, דבר המשפיע על ההתנהלות רגשותיה.

הכי חשוב לא להיכנס להיסטריה. הרגשות של ריילי מתוך :"הקול בראש" (צילום: יח"צ)

הסרט הוא אמנם תוצר מובהק של פיקסאר, אך לאחר הסתכלות פרטנית יותר הוא הופך את פיט דוקטר לבמאי המבריק ביותר בתולדות האולפנים. דוקטר החל את דרכו בפיקסאר ב-2001 עם "מפלצות בע"מ", שהיה הסרט הראשון של האולפנים שלא בויים בידי ג'ון לאסטר, המייסד הכל יכול. עשור לאחר מכן, במאי האנימציה המחונן הזה ביים גם את "למעלה", המופלא לא פחות, וכעת הוא סוגר רצף של שלושה סרטים פשוט מעולים. ההצלחה של הסרט הזה בכל המישורים היא כל כך ענקית, עד כי מפתה לשלוח את כל מי שמזמן לא בכה, צחק, או אפילו התרגש באמת בקולנוע, היישר לבית הקולנוע הקרוב לביתו כדי לראות את הסרט. על אף כל זאת, ההצלחה הזו לא הגיעה משום מקום, יש לה סיבות שנובעות מהחלטות אמנותיות חכמות וביצוע מזהיר של כל הנוגעים בדבר, כשאליהם יש להוסיף בראש ובראשונה את הבמאי והתסריטאי השותף רוני דל כרמן, שצמח והתחנך באולפנים.

עיצוב העולם ב"קול בראש" הוא פנומנלי כשם שהוא פשוט להפליא - החל מהקונספט וכלה בביצוע. זה לא רק הגימיק של האנשת הרגשות, שמייצר קרקע פוריה לאינסוף בדיחות וחידודים, שעליה מצמיחים הבמאי וצוותו ערוגות ענק של צחוק וסיבות לחייך. האופן שבו מיוצגים בפרטי פרטים כל האספקטים שאפשר להעלות על הדעת הנוגעים לעולם הפנימי של כולנו הוא פשוט נפלא. מלבד הרגשות שבמפקדה, הסרט מצטיין בייצוג האופן שבו הזיכרונות נקלטים ונשמרים, בחמקמקותן של מחשבות ופריחתם של היבטים שונים באישיות ובאופי שלנו. בנוסף, "הקול בראש" גם עונה באופן היתולי על שאלות כמו מי לעזאזל כותב ומפיק את החלומות שלנו או מדוע לכל הרוחות כולנו שוכחים מה אכלנו אתמול לצהריים, אבל מסוגלים לזמזם ג'ינגל מפרסומת מעצבנת שראינו בגיל הינקות. הפתרונות הוויזואליים למושגים בפסיכולוגיה ופילוסופיה של רעיונות ומחשבות מבריקים ולא רק כבידור משובח, אלא גם כבעלי ערך חינוכי ולימודי להורים וילדיהם. ההישגים הללו באים לידי ביטוי לא מעט הודות לאנימציה המרהיבה שכבר התרגלנו לקחת כמובן מאליו כשזה מגיע לאולפני פיקסאר, אך הפעם מגיע לה צל"ש מיוחד על שימוש בצבעים ובטקסטורות.

מצחיקה כשהיא עצובה. "הקול בראש" (צילום: יח"צ)

מעבר למעטפת האנימציה, הטקסטורות והיוצרים המשובחים, שהופכים את "הקול בראש" לכה מצטיין, יש את הסיפור עצמו. זהו אלמנט שהיה חלש מהרגיל בסרטים האחרונים של אולפני ההנפשה, וכעת מזכיר את העובדה שמועסקים בפיקסאר כמה מאשפי הכתיבה הגדולים של זמננו. הדמויות הראשיות בסרט הן ביטים תסריטאיים מעצם הגדרתם, כשכל תסריטאי יעיד על כך שביטים הם הבלוקים שבעזרתם בונים דמויות, ושלכתוב דמות עגולה המבוססת על צורת התנהגות אחת בלבד היא משימה בלתי אפשרית. פיט דוקטר וכותביו לא רק שהצליחו בכך פעם אחת עם הדמות של אושר העוברת שינויים ותהפוכות לאורך הסרט, אלא גם הבריקו לחלוטין עם דמויות המשנה של הרגשות הנוספים. ההישג הגדול ביותר של הסרט הוא הדמות של עצב, לא רק מעצם עבודת הדיבוב המפוארת של פיליס סמית', שצובעת את החדגוניות של דמותה בגוון חדש בכל סצנה וסצנה, אלא בעיקר משום שהדמות שמסמלת את כל מה שמבאס בקיום היא דווקא הדמות המצחיקה ביותר בסרט, והתמורות שחלות בה הן המרגשות והמשמחות מכולם.

דמות העצב היא דוגמה מייצגת לאיכות החריגה של הסרט כולו, שמצייר בקווים ברורים רגשות אנושיים ואז מערבל אותם זה בזה, באופן המוכיח כי הם גם תלויים ונובעים זה מזה. מטבע הדברים, העיסוק ברגשות ומקומם בחיינו עשוי לעורר גם בקהל עצמו את אותם הרגשות בדיוק, ובעוצמות שקל לשכוח שסרטי קולנוע בכלל מסוגלים להן. כמו כן, מדובר באחד הסרטים היותר מאוזנים שנראו לאחרונה, בכך שהוא מוהל יחד צחוק ובכי, וגם כזה שבו עוצמת הרגשות המתעוררים נוכח הנעשה על המסך היא בלתי ניתנת להכלה. אל תתביישו לגעות במהלכו בצחוק רם, כפי שקרה בשתי ההקרנות בהן נכחתי, ותגידו תודה לאולם שטרח לחלק משקפי תלת-מימד, תחתן אפשר לבכות חרישית ללא חשש ולהותיר עיניים ספוגות מדמעות - גם של עצב וגם של אושר. בסופו של דבר הדמעות העיקריות היו של הכרת תודה לאלוהי הקולנוע ושליחיו עלי אדמות, אולפני פיקסאר.

הקול בראש - בימוי: פיט דוקטור, החל מה-18.6 בבתי הקולנוע

כתבות שאולי פספסתם

*#