אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבוך השקרים: מי מחולל את ההיסטוריה?

סרטו המדובר של ג'וליו ריצ'רלי הוא מסמך מוסרי חשוב יותר מאשר מוצר קולנועי משכנע. אז למה בכל זאת דווקא הישראלים חייבים לראות אותו?

תגובות

כולם היו אושוויץ. "מבוך השקרים" (יח"צ)אפלטון לא אהב את הטרגדיה. הוא חשש שהקתרזיס בסיום המחזה, אותו קתרזיס שהוא תוצר של הזדהות הקהל עם הגיבורים שעל הבמה והנרטיב הטרגי, יהפוך את הבאים לתיאטרון לאדישים לחייהם האמיתיים. אם הבעיות המוסריות והפוליטיות נפתרות באולם המופעים הבטוח והחם, מדוע ירגיש האזרח צורך לפתור אותם במציאות? אריסטו לעומתו חשב שדווקא הטרגדיה היא כוח אמנותי גדול שיכול להניע לפעולה, משום שהוא מעורר בצופה את כל קשת הרגשות וממרק את השליליים שבהם. "מבוך השקרים", סרטו המדובר של ג'וליו ריצ'רלי, עומד בצומת המסוכן של הטרגדיה לא מפני שהוא טרגי בעצמו (אם כי יש בו סיפורים טרגיים), אלא על שום הקתרזיס הגדול שהוא מייצר אצל הצופה. הקתרזיס הוא צירוף של סיפור בעל חשיבות היסטורית, מבנה של סרט מתח ומשחק משכנע של הגיבור הראשי (אלכסנדר פהלינג). » מבוך השקרים - לכל הפרטיםואם כל זה לא מספיק, "מבוך השקרים" מתרכז בשואה ובלקחים שיש ללמוד ממנה, סוגיות שבישראל עסוקים בהן בשלל צורות וללא הפסקה. במקרה שכזה יכול הצופה לפנות לאחת מהדרכים המתצפלות מהצומת: להתמסר לקתרזיס עד תום, ולצאת מאולם הקולנוע אחרי שכל הבעיות הקשורות ללקחי השואה נפתרו. מכאן שאין עוד מה ללמוד, ואין עוד ממה להישמר למעט מגרמנים שנראים נחמדים אבל הם בעצם נאצים ; או שהוא יכול לראות את הקווים הישרים והפשוטים שאפשר למתוח בין גרמניה לפני, תוך כדי ומיד אחרי מלחמת העולם השנייה, לבין ישראל של היום.מוצר הוליוודי משוייף. "מבוך השקרים" (צילום יח"צ)העלילה מגוללת את סיפורו (האמיתי) של יוהן רדמן, תובע צעיר בפרקליטות המדינה בפרנקפורט, שמוצא את עצמו יום אחד במרכזו של אחד מהמשפטים החשובים במאה ה-20. רדמן חוקר ומחפש את חיילי האס אס הנאצים שהיו חלק ממכונת הרצח של אושוויץ, במטרה להעמיד אותם למשפט על רצח. בפרט הוא מחפש באובססיביות את ד"ר יוזף מנגלה, שהזוועות שחולל במרפאתו נחשפות אך במעט דרך עדותו המטלטלת של קירש, ניצול שואה שנשאר בגרמניה אחרי המלחמה. זאת הוא עושה בגיבוי ובדחיפה של פרנץ באואר (גארט פוס), פרקליט המדינה ויהודי, שמגן על התובע הנמרץ גם מפני מי שמבקשים להשתיק ולהכחיש את מאורעות השואה וגם מפני פזיזותו שלו. ככל שהולכת החקירה ונמשכת מבין רדמן שהשנה היא אולי 1958 אבל גרמניה לא למדה את לקחיה, מפני שהיא מסרבת להסתכל על עצמה במראה. בשירות המדינה עדיין מסתובבים נאצים, שגם אם הם לא מורשים להסתובב עם סמליהם בחופשי, הם דואגים שההיררכיה והערכים הישנים יישמרו. שותפו למסע של רדמן הוא תומאס גניילקה, עיתונאי מלא תשוקה, שנחוש לאמת את העם הגרמני עם פשעיו, לא פחות משהוא מבקש לכפר על חטאיו שלו.כמוצר קולנועי "מבוך השקרים" דומה יותר לדרמת מתח הוליוודית מאשר לסרט אירופאי מלא תוגה ושתיקות. הוא כולל מסתורין, תעלומה, סיפור אהבה נוגע ללב וכאמור לא מעט מתח ודרמה. כמוצר הוליוודי הוא גם משתמש במניפולציות רגשיות פשוטות ובלא מעט קיטש, כדי להפוך את רדמן לגיבור של ממש, מעין דון קיחוטה עם תואר בעריכת דין. גם אם במציאות כך היה, נדמה שהסיפור המובא בסרט מבקש לערער בדיוק על התפיסה ההיסטורית לפיה גיבור אינדיבידואלי, שפועל לבדו, יכול לשנות את העולם. הערעור תפיסה זו מוגש בכפית לצופה בשיחה בין רדמן לבאואר - "מנגלה הוא אושוויץ", מסביר התובע לפרקליט המדינה הוותיק, את הסיבה שבגינה הוא רודף ללא הפסקה אחר מנגלה. "הם כולם היו אושוויץ", משיב לו באואר, "כל מי שעמד מהצד, כל מי שלא אמר 'לא'. אם אתה לא מבין את זה, אז לא הבנת כלום" (הציטוט מהזיכרון). דון קיחוטה עם תואר בעריכת דין. "מבוך השקרים" (צילום יח"צ)

תפיסת האחריות הרחבה שמגיש באואר היא בה בעת הלקח הכי חשוב של "מבוך השקרים", והסכנה הגדולה ביותר שלו. זאת משום שבמתן פתרון שכזה יכול הצופה, בוודאי זה הישראלי, להרגיש כאילו הכל בא על מקומו בשלום: העם הגרמני בדרכו הנכונה להבנת טעויותיו, והשואה לא תחזור על עצמה יותר, על כל פנים לא לעם היהודי. כל מה שעלינו לעשות הוא לשוב ולספר על השואה, על הזוועות והנרצחים, כמו ביציאת מצרים (ולא לשווא ההגדה של קיבוצי השומר הצעיר כורכת יחד בין יציאת מצרים והשחרור מהנאצים), ולהעמיד צבא חזק ועצום כדי ששוב לא ירימו עלינו יד. אלא שההתבצרות בין חומות הלאום והטריטוריה הלאומית לא יכולה להיות הלקח מ"מבוך השקרים". זה סרט שצופיו צריכים להסתכל על עצמם במראה, ולראות מהן הזוועות המתרחשות לידם, בעוד הם עומדים מהצד ולא אומרים 'לא'.

כתבות שאולי פספסתם

*#