אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ניו יורק סיפור אהבה": פלאשבקים של החיים עצמם בברוקלין

מורגן פרימן הנפלא ודיאן קיטון הקצת פחות מציגים סיפור חמוד על אהבה ונדל"ן באווירה ההיפסטרית של ניו יורק

תגובות

לא רק בישראל ובתל אביב יש משבר דיור, אלא ברוב העולם המערבי והגיע הזמן שיותר סרטים יתייחסו אליו. בניו יורק, אחת מהערים האלה שדבקה בהם הסטיגמה של צעירה לנצח ומתחדשת תמידית, כבר מזמן אי אפשר למצוא דירת מגורים ראויה, במחיר סביר. צריך להחזיק אצבעות שאיזה זוג יחליט להרחיב את המשפחה ולהגר לפרברים, או לעמוד בתור ליד דלת של איזה זקן ערירי, בתקווה שיעבור לעולם שכולו טוב. הביקוש עולה על ההיצע בכל רגע נתון, והמחירים בהתאם. אך במקום להתמקד בעולמם הריקני למדי של הצעירים המחפשים מקום להניח את ראשם בלילה, בחר הסרט ״ניו יורק סיפור אהבה״ להעמיד במרכזו זוג מבוגר שמחפש בית, לא סתם דירה. מדובר בהחלטה מקסימה שגם מוכיחה את עצמה.

» ביקורת מקס הזועם» "ניו יורק סיפור אהבה" - לכל הפרטים

הסרט נפתח עם אלכס (מורגן פרימן), קשיש נעים מזג והליכות המטייל עם כלבתו, בעודו תוהה עד כמה השתנתה שכונת מגוריו לאחרונה. בבית מחכה לו רות (דיאן קיטון), אשתו האהובה מזה עשורים רבים, אבל כדי להגיע אליה עליו לטפס במעלה הרבה יותר מדי מדרגות. מסיבות אלה ואחרות, אלכס ורות שוקלים למכור את ביתם המתוק בלב מנהטן ולחפש להם דירה בבניין עם מעלית ובשכונה התואמת את גילם. לשם כך הם נעזרים באחייניתה של רות (סינתיה ניקסון), אשת נדל״ן שמתנהלת על טורים גבוהים ומכניסה אותם לסחרור קל. מצב העניינים מחריף כשכלבתם של הזוג זקוקה לסיוע וטרינרי ובחדשות עושים עניין גדול ממשאית שננטשה על גשר ברוקלין, על פי החשד מטעמי טרור.

ריצ׳רד לונקריין ביים את הסרט על פי ספרה של ג׳יל סימנט, שעובד לתסריט בידי צ׳רלי פיטרס. השניים שיתפו פעולה בעבר בקומדיה ״האחד והיחיד״ בכיכובה של רנה זלווגר, וזהו שיתוף הפעולה השני שלהם. באופן אבסורדי, למרות שהסיפור מתרחש בעיר ללא הפסקה, ועוסק בנושאים התזזיתיים של חיפוש דירה ועוד בזמן שאיום טרור בוקע ממרקעי הטלוויזיה, יש משהו מרגיע בסרט הזה. למעשה, הוא כל-כך נינוח עד כי ההרגשה היא שלא משנה כמה עלילות משנה לא לגמרי נחוצות ינסו להעמיס עליו, או תחת אלו לחצים יועמדו הגיבורים, לקהל עצמו אין סיבה אמיתית להתרגש. הרי אנשים כאלה מקסימים תמיד יפלו על הרגליים, הגורל לא ירשה אחרת. באותו אופן, אפשר לומר שזהו סרט כל כך חמוד עד שקשה לכעוס עליו, לא משנה כמה ובאיזו תכיפות הוא טועה.

עד שהמדרגות יפרידו בנינו. דיאן קיטון ומורגן פרימן (צילום: יח"צ)

את מצעד התהיות ראוי לפתוח בקו העלילה המסופר בדיעבד, בפלאשבקים. מעבר לרצון לאוורר אותנו מהסיטואציה הקטנה והדחוסה שמהווה את ליבו של הסרט, ברור שמטרת הסצנות בכיכובן של הגרסאות הצעירות של הגיבורים היא להראות כי האהבה שלהם היא אהבה מהסרטים, כזו שמתחילה בגיל צעיר, מתגברת על כל המכשולים ונמשכת לנצח. את האהבה הזאת כבר רואים במערכת היחסים שלהם בזמן הווה, כך שנותרנו עם הגיגים לא מקוריים במיוחד על חלומות נעורים של פעם לעומת היום. כל זה לא באמת משנה, כי כשמורגן פרימן מקריא את התובנות הללו בקולו, זה נותן להן תוקף לא מבוטל.

מרוב שהפך לקלישאה של קריין בעל קול עמוק וחם, או נטל על עצמו בעיקר תפקידים קטנים בהם הוא מגלם את הזקן החכם, שיש להקשיב לניסיון החיים שלו, נשכח מלב עד כמה פרימן הוא שחקן גדול. התפקיד הראשי בסרט הזה מאפשר לו להפגין קשת רחבה מן הרגיל של רגשות וסגנונות משחק, גם אם לבן דמותו, אלכס, אין כל כך הרבה רבים. אלכס אמנם נשאר קר כקרח במשברים, אבל כשהוא נדרש להצפין סוד או לשנות מצב רוח באופן קיצוני, השחקן הנהדר הזה מצליח לעורר רגש ואהדה בקלות. כמובן שהסרט לא יכול היה לוותר על ווייס אובר בקולו, אבל זה לא גורע מהחוויה הכללית, שכאילו מנערת את האבק מפרימן השחוק ומעירה אותו חזרה לחיים.

שותפתו למסך, לעומת זאת, ממשיכה בקו הנוירוטי שלה, שאולי היה חינני בעבר אבל כעת הוא כבר בלתי נסבל לחלוטין. ייתכן שכאן מסייעים הפלאשבקים המציגים אותה כצעירה אנרגטית יותר וקשקשנית פחות. בכל הקשור לדמויות משנה, סינתיה ניקסון מבצעת את הדמות הפונקציונאלית להחריד שלה בחן רב. בנוסף, היא הבולטת ביותר בגלריה חיוורת למדי של קלישאות ניו יורקיות, שאפילו הדמויות הראשיות לא טורחות לכנותן בשמן אלה במה שהן מייצגות (״הלסביות עם הכלב רוצות את הדירה״).

את, אני וההיפסטרים. מורגן פרימן ודיאן קיטון (צילום: יח"צ)

בנוגע לדרמה ולמתח, ״ניו יורק סיפור אהבה״ לא מסתיר את היותו סרט שלא מתיימר לאתגר. הוא מתרחש בעולם בו כולם בוחרים דירה בכובד הראש שמוקדש להתלבטויות שקשורות לרכישת מאפה, ומאידך זורקים לחלל האוויר סכומי כסף של שש ושבע ספרות כאילו אין להם כל משמעות. קניית דירה היא החלטה גדולה ובמקרה של כל הדמויות בסרט , היא גם מכרעת. על אף זאת, נדמה שמספיק להיכנס ולהסתכל על התקרה מספר שניות בשביל לרשום צ׳ק של סך מיליון דולר, בלי לבדוק ניירות או אפילו להוריד את המים בשירותים. מכאן ניתן להסיק שהסרט לא ממש מנסה להיות ריאליסטי, או אפילו לדייק בפרטים, אלא דווקא להגיד משהו גדול יותר על המציאות. בעזרת קו העלילה של הטרוריסט שלכאורה חסם את התנועה על הגשר, יכול הסרט להגיד גם משהו על ארה״ב של היום ועל החרדה התמידית והפאניקה שרק מחכה להתפרץ. הסרט קושר בין הפחד של הניו-יורקרים מהתקפת טרור נוספת, לבין העלייה במחירי הדיור והסחרחורת של עולם הנדל״ן, מבלי להתעכב על מושגים כמו ג'נטריפיקציה או יוקר מחייה. בעניין זה, משעשע שאחד השמות המוקדמים של הסרט היה ״החיים עצמם״. לו היה נשאר ודאי היה רלוונטי להחריד עבור הקהל הישראלי.

כתבות שאולי פספסתם

*#