אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דני קולינס": מעגלים של חרטה עם פסקול של לנון

אחרי שחשבנו שימיו היפים כבר מאחוריו, אל פאצ'ינו חוזר עם סרט חדש ודמות של רוקר מזדקן. זהו סרט קטן, אך ראוי בהחלט, שמגלה אמיתות קטנות על החיים ועושה זאת עם המון חן

תגובות

הקריירה של אל פאצ'ינו נמצאת בשלב קצת מוזר. הוא אחד הכוכבים הגדולים שהצמיח הקולנוע האמריקאי של שנות ה-70 והוא עדיין בסביבה, מפציע בסרט אחד בשנה די בקביעות. למרות הפעילות הענפה שלו, כדי להיזכר מתי נתן תפקיד טוב, צריך ללכת יותר מעשור לאחור, אל תחילת שנות האלפיים, אז כיכב בסדרה "מלאכים באמריקה" ובסרט "אינסומניה". עבר יותר מעשור מאז, בעוד שכיום מסתפק פאצ׳ינו בהופעות בהן אפשר הלכה למעשה לראות את תלוש המשכורת משתקף בעיניו, איפה שבעבר היה ניצוץ אמיתי של חדוות עשייה. כעת נראה שפאצ'ינו נמצא בשלב הרפלקסיבי, בו הוא מגלם מעין גרסאות של עצמו כשלמעשה היחיד שנתן לו תפקיד ראשי דרמטי ורציני היה הוא עצמו - כבמאי של ״סאלומה״ ב-2013. בשנים האחרונות אפשר היה לצפות בו מגלם את בן דמותו בקומדיה של אדם סנדלר "ג'ק וג׳יל", כולל בדיחה על מספר האוסקרים המועט שבאמתחתו. מוקדם יותר השנה כיכב פאצ'ינו ב"המפלה" בתפקיד אמן שתהילתו מאחוריו והוא רק רוצה שיקחו אותו ברצינות פעם נוספת. כעת מגיע "דני קולינס", מעין סרט אח ל"המפלה" מבחינת התכנים, אבל בעיקר מספק הזדמנות נוספת לפאצ'ינו להוכיח מה הוא שווה, או שעדיין יש לו את זה, או כל קלישאה אחרת.

» מה חשב המבקר על דני קולינס?» דני קולינס - לכל הפרטים

את דני קולינס, משם הסרט, אנו פוגשים לראשונה בשנת 1971, בראשית קריירה מוזיקלית מבטיחה. בראיון לכתב עת הוא מספר על הפחד שההצלחה תשנה אותו ועל ההשראה ששאב מג'ון לנון. קצת יותר מ-40 שנה לאחר מכן אנו פוגשים את קולינס בשנית, הפעם כרוקסטאר מזדקן שעולה לבמה כתרנגול מחופש, כדי לבדר את הקהל שלו עם אותם להיטים מאוסים שהוא כבר חש בחילה בעת ביצועם. במחשבה שנייה לא בטוח אם ההרגשה המחורבנת שלו היא בגלל השירים או שמא היא קשורה לשתייה המופרזת, או לצריכת הסמים שלו? הוא שב אל ביתו המפואר ואל אשתו הצעירה מדי (קתרינה האס), שמארגנת לו מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתו, שגם בה הוא לא מכייף באופן מיוחד, למרות שלכאורה יש לו הכל. מנהלו האישי (כריסטופר פלאמר) מעניק לו כמתנת יום הולדת פריט אספנות שהתגלה לראשונה אחרי ארבעה עשורים - מכתב שכתב לו ג'ון לנון, כתגובה לראיון המיתולוגי מתחילת הסרט, כולל הזמנה ליצירת קשר. התגלית הזו מערערת את עולמו של קולינס, ומוציאה אותו לדרך חדשה של חיפוש אחר האמת, שבעקבותיה הוא נוטש את ביתו ושוכר חדר צנוע במלון בניו ג׳רזי, לא רחוק מהבית של בנו, טום (בובי קאנבייל), אותו הוא מבקש לפגוש לראשונה.

לכאורה יש לו הכל. אל פאצ'ינו ב"דני קולינס" (צילום: יח"צ)

דן פוגלמן, שחתום על כתיבת קומדיות רומנטיות ("טיפש, מטורף, מאוהב") וסרטי דיסני ("בולט") כתב את התסריט וגם ביים, לראשונה. כמו בכל מה שכתב בעבר, גם כאן יש ניסיון לאזן בין הדרמתי לקומי. אפשר לשפוט את הסרט על כך שהוא נמנע מפיצוצים רגשיים ושהוא לא שופך מצחוק ומסתפק בלשעשע, אך לדעתי ראוי יותר להעריך אותו על כך. מדובר בהחלטת על, המקפלת בתוכה את המהות של הסרט כולו, שנע בין הרצון לרצות (ובעיקר לא להרגיז), לניסיון להיות אמיתי ואולי אפילו להגיד משהו מקורי או מעניין. כיוון שזהו גם הקונפליקט הפנימי של הדמות הראשית, ניכר כי הושקעה בסרט לא מעט מחשבה, בטח יחסית למוצר הוליוודי סטנדרטי.

הדואליות הזו באה לידי ביטוי בעיקר בבחירות המוזיקליות. השירים שמעטרים סצנות רבות לאורך הסרט נהדרים אחד אחד, מה שעומד בסתירה למוזיקת הפופ הסכרינית והמזוייפת של קולינס. לא לחינם משובץ הפסקול של הסרט בשירים של לנון, כן, גם כל השירים שאתם מדמיינים שיהיו נמצאים שם, אבל גם בחירות מעט מקוריות יותר, בעיקר בכל הנוגע לקונטקסט. הרגע הראשון בו אפשר לחוות ולהבין זאת מגיע כשמתחיל להתנגן "Working Class Hero" של לנון, דווקא על רקע החזרה של קולינס לביתו המפואר. זהו אחד השירים של לנון שהכי מהדהדים תחושה של אמירת אמת, יחד עם כאב רב ועם גאולה. עם המחשבות האלה בראש, הסצנה שיוצאת מתוך השיר נוגעת בדיוק בנקודות האלה, וכך הטון של הסרט כולו מתעצב כבר בדקות הפתיחה. בהמשך מצליחה הדמות הנלעגת והמגוחכת של קולינס להקרין קורטוב אמת או יותר נכון לחלץ מהם אמיתות, על הסובבים אותה. את התפקיד הזה משלימה נכדתו הקטנטנה וההיפראקטיבית של קולינס, שלא סתם קרויה הופ (בגילומה של ג'יזל אלסנברג). וכך, לצד הרגעים הצפויים ושורות הדיאלוג שאפשר להשלים ללא מאמץ, יחד עם הדמויות, פוגלמן פתאום מבריק ברגעים קטנים או במשפטים גדולים, למשל בתשובה של טום לשאלתו של אביו האם יש לו חברים.

הנני. אל פאצ'ינו ב"דני קולינס" (צילום יח"צ)

"דני קולינס" הוא סרט על חרטה, ניסיון לתיקון ותחושת מיאוס מחיים של זיוף. למזלו, הסרט משכיל להיות קצת אחר ומעט מעל הממוצע, כדי לקנות לעצמו את הזכות לדבר אמת. ואם כבר אמת, מומלץ להישאר לאורך כל כתוביות הסיום על מנת לשמוע את סיפורו של סטיב טילסטון, מוזיקאי פולק מליברפול, שקיבל מכתב מג׳ון לנון באיחור של 40 שנה.

כתבות שאולי פספסתם

*#