אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"צילי": מסעה הלא אמין של יהודיה ביערות אירופה

עמוס גיתאי שב למסך הגדול עם סיפור על יהודייה צעירה באירופה של שנות ה-30. הבמאי עמוס השבחים לא מצליח שלא ליפול שוב למלכודות של סרטיו הקודמים, דבר ההופך את "צילי" ללא אמין ומייגע

תגובות

במאי הקולנוע עמוס גיתאי תמיד פעל במעין יקום מקביל, בו סרטיו מוקרנים בנחשבים שבפסטיבלי העולם (פסטיבל קאן וונציה) אך בישראל הם לא זוכים אפילו לשבועיים של חסד בבתי הקולנוע. לפתע, שנה אחר שנה, מגיעה התוצרת החדשה של הקולנוען הפורה אל המסכים גם אצלנו. בשנה שעברה היה זה ״אנה ערביה״, שלאחר פסטיבל חיפה נשאר בארץ והוקרן במספר מצומצם של אולמות, והשנה תורו של ״צילי״ לנסות את מזלו במולדתו של גיתאי. מדובר בעיבוד לספרו של אהרן אפלפלד ״הכתונת והפסים״, המצטרף לסרט "פנסיון פראכט", שמבוסס על כתבי הסופר ומוצג גם הוא בימים אלה בבתי הקולנוע. בעוד ״פראכט״ מתרחש בישראל של שנות ה-60 ועוסק בניצולי השואה וקליטתם בארץ, ״צילי״ מחזיר אותנו אל אירופה של שנות ה-30. דמיון נוסף בין שני הסרטים הוא הופעת שפת היידיש, כשבזמן שב״פראכט״ עוסקים בניסיון להציל ולשמר את שפת ותרבות היידיש, ״צילי״ מניח בפיו של גיבוריו הרדופים את השפה עוד כשהייתה מדוברת.

מה חשבנו על סרטו הקודם של עמוס גיתאי?צילי - לכל הפרטים

יער ישראלי מצוי. "צילי":

צילי מכותרת הסרט היא צעירה יהודייה, המגולמת בידי שתי שחקניות לסירוגין - שרה אדלר ומשי אולינקי. הסרט נפתח בקטע מחול-תנועה של אולינקי, המקבע אותה כייצוג של נפשה של הגיבורה, וממשיך עם קשיי ההישרדות שלה ביער בזמן שמרחוק שומעים את רוחות המלחמה. באותו הזמן מתחלפת השחקנית ואדלר משחקת את צילי, שממשיכה גם לרגעים הפיזיים יותר של הדמות. חלקו הראשון של הסרט עובר בשתיקה, וממחיז את קשיי ההישרדות ביער ואת הבדידות שבסיטואציה. אלא שאז נכנס לתמונה מארק (אדם צחמן), גבר יהודי שאיבד את משפחתו ובורח אף הוא מן האימה. בינו לבין צילי נוצר קשר והוא מצטרף אל חייה באותו שלב ובכך פותח את החלק השני של הסרט. בחלק השלישי מתואר מסעה של שיירת יהודים חבולה, בדרכה אל גאולה אפשרית. חלק זה מלווה בקולה של מספרת (ליא קניג), שמשלים את הייצוגים הפיזיים והנפשיים של הגיבורה בעזרת שחקנית שלישית המתקשרת אל תודעתה של הגיבורה.

להתעסק או לכתוב על סרטיו של גיתאי זה תמיד אתגר, וזאת כמובן עם כל הכבוד ועל אף כמויות הפרסים והשבחים שלהם זכה לאורך השנים. רובם ככולם לא מנסים אפילו לייצר את האשליה הקולנועית, שכן היא הסיבה שבגינה ראוי לצאת מהבית אל הקולנוע ולרכוש כרטיס לסרט. לכן סרטיו נותרים כה מרוחקים מן הצופה עד שאפילו ניסיון לפענחם מרגיש כמו עבודה יותר מאשר הנאה שבצפייה בסרט. אולם, מדובר במלאכה קלה למדי, בין אם בשל הרישול שגיתאי תמיד מואשם בו ובין אם בגלל הבוטות שבה הסמליות משתלטת על הטקסט הקולנועי. הרישול מביא לידי כך שעל המסך דמותה של צילי מוצגת בפנינו כצעירה שהלכה לאיבוד ביער ישראלי למדי, ולא ביערות צ׳רנוביץ׳.

רחם בתוך היער. "צילי" (צילום: יח"צ)

האשליה ממאנת להירקם לא רק בשל העובדה שצפיפות העצים אינה מזכירה יער אירופאי, אלא בעיקר באשמת העולם הקולנועי בו פועל גיתאי על פי רוב. זהו עולם של דלות הפקתית, ומכאן הפריימים הסגורים מדי והאפקטים הקוליים המונוטוניים של הפצצות שלא מצליחים לבנות עולם סאונד אמין. בנוסף מדובר בעולם של משחק ממוכן וסימבוליקה גסה, זאת מאחר שתנועות השחקנים ושפת גופם תמיד קטועות, מבולבלות ומסומנות מראש. הדבר יוצר שפה קולנועית מהונדסת, שגיתאי משתמש בה בעקביות, שתמיד מובילה להתבדחות על הכשרתו כאדריכל, רק שלא תמיד הצורה מתאימה לתוכן הסיפור אותו מבקשים סרטיו להעביר. במקרה של ״צילי״, הנוקשות הזו היא בעוכריו, משום שבמקום להיות יחד עם הגיבורה ולסבול עימה מתלאות החיים המפוחדים ביער, המרחק ממנה גורם לסבל מסוג אחר, ומוביל לצפייה שלא קל לצלוח. הדבר נכון גם לגבי תיאור ארוך ונטול פאוזות של פעולות הישרדותיות כמו איסוף עצים למדורה, שמשהו בסיזיפיות שלהן מנותק מן החוויה, במקום להגביר ולהעביר את הקושי.

עוד ייצוג מובהק של הסמלים בסרט מופיע כשהגיבורה בונה לה קן, שמצולם מלמעלה ודומה לרחם שצילי מתכרבלת בתוכו כשהיא הולכת לישון. הסמבוליות עולה על גדותיה כשהגבר נכנס עימה אל תוך הרחם המגן הזה ומבצע בה את זממו. בעניין זה, נדמה לי שהקלישאה הקולנועית השנואה עליי בזמן האחרון היא סצנת אונס שמובילה להתאהבות, או מקרבת בין הקורבן לאנס שלה. נדמה שהקולנוע מציע פתאום דרך פלאים להשיג כל אשה, אם רק תכפה את עצמך עליה. גם בקונוטציה של הישרדות ומנוסה, כפי שקורה ב״צילי״, אפילו אם לוקחים בחשבון שהיא לא יכלה לזעוק לעזרה כי חששה להיתפס בידי רודפיה - זה עדיין מאוד מקומם ולגמרי מיותר, לא רק באופן שאפשר היה להסתדר גם בלי זה, אלא גם משום שיש כאן מעין התנערות מן האחריות הבסיסית ביותר של סרט כלפי קהל צופיו וזו לא הפעם היחידה בה הסרט מתעלם ממערכת היחסים הזאת.

בוכה בלי דמעות. שרה אדלר ב"צילי" (צילום: יח"צ)

גיתאי מקפיד לעבוד עם טובי אנשי המקצוע ו"צילי" אינו שונה מסרטיו הקודמים. הצלם גיורא ביח, זוכה האופירים ("לבנון", "מי מפחד מהזאב הרע"), לא מגיע לעשירית מיכולותיו בסרט הזה, אך מקפיד על הקומפוזיציות ומיטיב להניע את המצלמה כשצריך, גם אם זה קורה מעט מאוד. המלחין הוא עמית פוזננסקי, מי שקנה את עולמו בסרט ״הערת שוליים״ ושכתב פסקול בגוון ״יהודי״, בדגש על כינור, אשר מצליח ליצוק מעט רגש אל הסרט. על אדלר אף פעם לא נמאס לכתוב מחמאות, אז כדי לגוון, אציין שהמסירות שלה בסרט הזה ראויה לכל שבח ודבר הערכה. בעניין ביטוי כשרונה, חכו עד שתראו אותה מזילה דמעות מבלי להזיז שריר בפנים, במעין בכי פנימי וחרישי שזולג החוצה כמו ללא ידיעת הגוף ממנו הוא פורץ. אילו הסרט היה סוחף בצורה כלשהי, אפשר היה לא רק להעריך את עבודתה אלא גם להתרגש מן המסע שעוברת הדמות שלה. גיתאי כבר הספיק לצלם את סרטו הבא, ״יומו האחרון של יצחק רבין״, שוודאי יזכה לתהודה אף הוא ואילו רק בשל העיסוק ברבין.

כתבות שאולי פספסתם

*#