אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דירה בפריז": מחזה מדכא בתוך קומדיה רומנטית

גם שלושת השחקנים המצוינים שמגלמים את התפקידים הראשיים לא מצליחים להציל את הסרט שלא החליט אם הוא קומדיה או דרמה

תגובות

מסתבר שלכל מדינה יש מסורת מוזרה של שכירת ורכישת דירות מגורים משלה, מעין נוהל פנימי שרק המקומיים מכירים. אם לנו יש דמי מפתח, לצרפתים יש גרסה קיצונית בהרבה בשם ״ויאז׳ה״ (Viager), עם או בלי קשר למשמעות המונח בקהילה הגאה (הומואית זקנה, לפי מילון אבן שושנה). בחוזה מסוג ויאז׳ה, שפירושו בצרפתית ״לכל החיים״, מקבל בעל דירה קשיש סכום חודשי מקונה צעיר, בנוסף לתשלום ראשוני על הדירה, מה שמקנה למשלם את הזכות לרשת אותה כשבעל הבית הנוכחי יעבור מן העולם. מהצד המשכיר ניתנת האפשרות לחיות בכבוד עד יומו האחרון, ומהצד השוכר בדרך כלל ניכרת ציפייה מתמדת להסתלקותו מהדרך של המכשול שמגיע עם הבית עליו הוא משלם כל חודש מבלי לגור בו. זהו בגדול מצב העניינים, אך כמובן שיש המון מקרים יוצאים מן הכלל, כמו זה של גיבור הסרט ״דירה בפריז״.

» הצצה ראשונה מתוך "הנוקמים - עידן אולטרון"» פנסיון פראכט מנסה לשמר את היידשפיל» דירה בפריז - לכל הפרטים

מתיאס (קווין קליין) מגיע לפריז חמוש בירושה של אביו - כתובת מגורים ובה בית שאמור להיות שלו. מלבד זאת הוריש האב המנוח לבנו רק כמה ספרים ושעון יד. מתיאס הניו יורקי, נמצא בסוף שנות ה-50 לחייו ומפריז בדמיונו כשהוא בונה על הכנסות מניבות במיוחד מהדירה הפריזאית. מיד עם הגעתו לבית המפואר מתבררת לו האמת על הירושה שלו: שאביו הוריש לו חוזה ויאז׳ה הנמצא בתוקף עד לכתה מן העולם של בעלת הבית הנוכחית, מדאם ז׳יראר (מגי סמית). בנוסף לחוב בסך אלפי יורו בחודש שעליו לשלם כחלק מן החוזה מעתה ועד פקיעתו, למתיאס אין אפילו איפה לגור בפריז. חזרה לניו יורק אינה אופציה בשל במצבו הכספי, זאת בשל שלוש מערכות נישואין כושלות וחוסר הצלחה מקצועית כסופר. בעלת הבית מרשה לו להישאר בדירה, בתמורה לשכר דירה נוסף, כשאז מגלה הגיבור את הבעיה הגדולה יותר שניצבת בדרכו להשתלטות על הנכס - הבת למשפחת ז׳יראר, קלואי (קריסטין סקוט תומאס). מתברר כי קלואי מעוניינת לרשת את הדירה בה גדלה וחיה, מה שמסבך עוד יותר את הירושה העתידית של מתיאס. השלושה מוצאים את עצמם כלואים לא רק באותו בית ובאותה סיטואציה משפטית מלאת אינטרסים מנוגדים, אלא גם ברשת זיכרונות ואמיתות חדשות על העבר, שלאט לאט משנות את ההווה וההוויה של כל דמות ודמות.

על הסרט חתום ישראל הורוביץ, מחזאי אמריקאי ותיק החוטא מעת לעת גם בכתיבת תסריטים לקולנוע (״סאנשיין״ של אישטבן סאבו, ״אוטר! אוטר!״ עם אל פאצ׳ינו). כעת הוא מביים לראשונה סרט קולנוע באורך מלא, המבוסס על מחזה (פרי עטו), כפי שיכולות להעיד הסיטואציה המינורית המרוכזת בחלל אחד, ומיעוט הדמויות. מלבד שלושת השחקנים המחוננים הרשומים לעיל, מבליחות דמויות משנה נוספות רק לסצנה אחת או שתיים. רוב דמויות המשנה יהיו מוכרות בעיקר לחובבי קולנוע צרפתי, בעוד שהבית יהיה זירת ההתרחשויות הכמעט בלעדית של העלילה, עם קצת פריז לקישוט. לפיכך, ניתן אולי לסלוח לשם העברי ״דירה בפריז״, שאין לו יותר מדי קשר לשם המקורי - ״My Old Lady״, אך הצרה היא שכותרת מעין זו יכולה לרמז על האפשרויות שלפנינו קומדיה קלילה עם שמץ של רומנטיקה וסיבוכי נדל״ן. בפועל  לא בטוח שזהו המצב, גם אם הסרט עצמו מאמין בכך, כפי שיעידו שתי הסצנות הראשונות מיד לאחר הקרדיטים.

את עדיין לא מתה? קווין קליין ומגי סמית ב"דירה בפריז" (צילום: יח"צ)

בחלקו הארי, הסרט דומה לבהייה באדם קשיש ומנוון המנסה להגיע מהקצה האחד של הפריים אל צידו השני. אין ממש התפתחות עלילתית או אפילו עלילה במובן המקובל של המונח, רק סיטואציה, עם שלוש דמויות שתקועות בה. מה שכן מתרחש עושה זאת באיטיות רבה, באופן מגושם, וכשהתוצאה ידועה מראש. קשה לומר שזה מעורר עניין, על אף שנחמד לשהות במחיצתם של השחקנים הללו, שעושים את עבודתם נאמנה. רמזים דקיקים לגבי אופציה להגעתו של ריגוש עלילתי מופיעים ונעלמים מדי כמה דקות, וכשהדרמה סוף סוף מגיעה, משתנה אופיו של הסרט ב-180 מעלות. כשזה קורה ייתכן שתתחננו לשוב לנעימות של מיעוט ההתרחשויות של החלק הראשון. מה שעתיד להגיע הופך את הסרט לקודר מאין כמוהו, למעין מעשיה אפלה על ייסורי הנפש האנושית שמתענה בשאלות כמו האם ילדים נועדו לחזור על טעויות הוריהם? או מי בעצם אשם בכל הפאקים הקיומיים של כל אחד ואחת מאיתנו?

כל זה לא מפריע לסרט להיגמר בטון חיובי ומחויך, כמו הקומדיה הרומנטית שהוא ניסה להיות בראשיתו, אבל את הנעשה אין להשיב ואת ההרגשה המזופתת אפשר אולי לצפות בנוצות צבעוניות, אך לא להעלימה כליל. האם אפשר בכלל לבוא בטענות ליצירה על שהחלק הדרמטי בה מתעלה על הקומי עד למחיצתו ומחיקתו? התשובה תלויה בכוונת היוצרים. אם תאמינו בלב שלם ששינויי הקצב והאווירה מוכתבים בידי מחזאי מוכשר שהעביר את יכולותיו לקולנוע, הרי שהסרט ״דירה בפריז״ מצליח להיות מצחיק כשם שהוא מביא לייאוש וחזור חלילה, אבל אם תחשבו שיש כאן פער בין הרעיונות שאיתם יצאנו לדרך לבין מימושם במהלך המסע, קשה שלא להיכנע, להתאכזב או סתם להשתעמם בתור התחלה ולהיכנס לדיכאון בהמשך.

כתבות שאולי פספסתם

*#