אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פנסיון פראכט": שימור היידיש כמשל לזכר השואה

עם קאסט מרשים וסיפור על מהות ההנצחה של העם היהודי ששרד את התופת באירופה, "פנסיון פראכט" הוא סרט שמעורר דיון על מהות הזיכרון והשפה, יותר מאשר יצירה קולנועית שעומדת בפני עצמה

תגובות

כבכל שנה, לא רק בערוצי הטלוויזיה תוכלו לצפות בסרטים הנוגעים בדרכים שונות בזוועות שואת העם היהודי ובהשלכותיהן. בתי הקולנוע נערכו גם הפעם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, כשהבולט מבין הסרטים שיערכו את בכורתם בפני הקהל סמוך לתאריך זה הוא ״פנסיון פראכט״ הישראלי. הסרט הוקרן בשלהי השנה שעברה בפסטיבל חיפה, ועוד קודם לכן ניסה את מזלו בפרסי אופיר. בשני המקרים הוא לא נחל הצלחה, אך כעת מגיע תורו של הקהל הרחב לבחון אותו. הבחירה ביום השואה כתאריך עליית הסרט אינו מקרי, מאחר והסרט עוסק באופן ישיר בזכר השואה והשפעתה על הניצולים ועל סביבתם, אך הוא עושה זאת באופן שונה במקצת ממה שהורגלנו אליו בקולנוע הישראלי החדש.

» כיצד מסבירים לילדים מהו רצח עם?» פנסיון פראכט - לכל הפרטים

״פנסיון פראכט״ מבוסס על ספרו של אהרון אפלפלד ״לילה ועוד לילה״. עלילתו מתרחשת בירושלים של שנות ה-60, בבית דיור המאכלס בעיקר ניצולי שואה לא צעירים במיוחד. את המקום מנהלת ביד רמה הגברת פראכט (מיכאלה עשת), שהשאיפה שלה לסדר ומשמעת מעוררים זיכרונות לא נעימים בקרב דייריה. אחד הדיירים הוא מנפרד (צחי גראד), איש עדין נפש המבקש לשמר את זכרה של שפת היידיש הגוועת ואת התרבות שהיא מכילה בתוכה. הוא נחוש לעשות ככל יכולותו כדי לשמר את השפה בעקבות נדר שנדר כשאיבד את הוריו. לטובת הנושא מנפרד מוכן לתת חצי מכספו ורכושו לכל מי שיישמר את זכרה של היידיש, גם כשמדובר בתמהונים כמו חבריו לפנסיון (אורי קלאוזנר, משה פרסטר) וגם כשהאישה החדשה בחייו (יעל טוקר) תייעץ לו כנגד המהלך. זהו הסיפור המרכזי המוביל את הסרט, כשברקע נחשפים דיירים נוספים וסיפוריהם, וכמובן הגברת פראכט עצמה.

את הסרט ביימה תמר ירום, שזהו הסרט העלילתי הראשון שלה באורך מלא, לאחר דרמה זוכת פרסים בשם ״חצאית הדמעות״ והסרט התיעודי עטור התשבחות ״לראות אם אני מחייכת״. עוד נציגים בולטים בקאסט הם מארינה מקסימיליאן בלומין, שפותחת את הסרט כזמרת ברים לפני שהיא הופכת למשהו אחר, וירון ברובינסקי המגלם דמות מסתורית שמתחילה כדבר אחד ומשתנה במהלך הסרט. סוללת השחקנים היא ללא ספק הנקודה הבולטת בסרט, לצד האווירה והשחזור התקופתי, אותם משיגה הבמאית בעזרת הצלם עמית יסעור (״הנותנת״), המעצב האמנותי איתן לוי (״פאודה״), ומעצבת התלבושות לי אלמביק (״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״). על אף הקאדר המרשים הזה, קשה שלא לשים לב הן לפן חיובי והן לשלילי בנוגע למשחק והליהוק.

גראד הוא שחקן מוכשר ומוערך לכל הדעות, אבל לא בטוח שהוא הליהוק הטיפוסי ביותר לדמות של גבר חולמני ומופנם. הוא אכן עושה כל שביכולתו כדי לעמעם את הכריזמטיות הממגנטת שלו, אבל העוצמה שבקולו ובשפת גופו בכל זאת מוצאת דרך החוצה ברגעים מסוימים. ליהוק כזה משנה את האופן בו הקהל עלול לתפוס את הסיפור, שכן אם מנפרד מגולם על ידי שחקן כמו צחי גראד, התחושה היא שאין דבר שיעמוד בדרכו להשגת מטרתו וכי היידיש בידיים בטוחות - ולכן תינצל. יש כאן סתירה, משום שהסרט מציג את היידיש כעולם הולך ונעלם. וההתייחסות לכך היא פיזית ממש, שכן השפה מיוצגת באמצעות אוסף ספרים ישנים, שמחפשים את מקומם בעולם ללא הצלחה, והם מאבדים חלק מעצם בכל העברה ממקום למקום.

כריזמטי מדי. צחי גראד ב"פנסיון פראכט" (צילום: יח"צ)

דברים דומים אפשר לכתוב גם לגבי שאר הליהוקים בסרט, שיש בהם סתירה פנימית שאין לפרשה אלא כמכוונת. סשה אבשלום אגרונוב הינו דוגמה נוספת ללהיוק בעייתי. הוא צעיר בהרבה מחבריו לפנסיון והופך בידיה של המאפרת אתי בן-נון (״כלבת״) למבוגר מגילו. אפשר לפרש את ההחלטה הזו במגוון דרכים הקשורות להתנגשות בין העבר וההווה בסרט, אבל ההרגשה הכללית  היא חשובה יותר מאחר שכל דמות בסרט הזה אינה רק עצמה ואפילו אינה רק המדינה אותה היא מייצגת, אלא יבשת שלמה - עולם ומלואו. במקרים כאלה יש לספר יתרון על פני סרט, מפני שיש לו את היכולת לפרוש בפני הקהל יריעה רחבה ועמוקה מכל דמות ודמות. לסרט קולנוע אין את הפריבילגיה הזו, בשל מסגרת הזמן המצומצמת של היצירה. כך יוצא שהדמויות מצטמצמות לכדי ההיבטים הפונקציונליים ביותר שלהן לעלילה. הקאסט המרשים של ״פנסיון פראכט״, בין אם מלוהק במדויק או שלא, מתקשה לבוא לידי ביטוי בכל הקשור לגיוון, ומסתפק בעיקר בשינויי עוצמה במקום טון. מהעבר השני, הסרט מדמה עצמו לחלק מהדמויות שעומדות במרכזו, ונוטל על עצמו תכונות מבוגרות מכפי גילו. כסרט שנוצר בעשור הנוכחי יש בו חביבות ונאיביות, לצד ארכאיות מסוימת, ותחושה כי הוא שייך לעולם שאיננו עוד.

"פנסיון פראכט״ כנראה מעניין יותר לדיון (או לפחות כמצע לדיון) מאשר לצפייה, בשל הנושאים שהוא מעלה. המעניין מבניהם הוא ההתמודדות של הסרט עם זיכרון השואה, שעדיין טרי בשנים בהן מתרחשת העלילה. קשה לדעת מה לייחס לסרט ומה לספר, שכן לא קראתי אותו, אבל בכל מקרה עדיף לשפוט אותם בנפרד ולנצל את ההזדמנות לדון בפן הקשור לשואה ביצירה הקולנועית.

מה חיכה לניצולים בישראל? "פנסיון פראכט" (צילום: יח"צ)

באשר לדמויות ולייצוגים, הגברת פראכט היא לא רק המנהלת הקפדנית שנמצאת שם כדי שדמותו של קירצל, בגילומו של ולדימיר פרידמן, תצעק עליה שהיא פאשיסטית כמו אתם יודעים מי. פראכט היא גם הפנסיון עצמו, שמייצג את הבית החדש של כל אותם ניצולים - ארץ ישראל. הרי יהודי אירופה הנרדפים לא הגיעו לואקום תרבותי, אלא עלו ארצה אל ארץ אבותיהם שעדיין הייתה בחיתוליה. האם קבלת הפנים שציפתה להם במדינתם החדשה יכולה הייתה לאפשר להם להירפא ולהיטמע? זו שאלה אפשרית שהסרט מעלה, יחד עם האופציה הסותרת והביקורתית למדי כלפי הניצולים שהיו לתושבים הוותיקים במדינה.

בתוך העלילה משובצים שבבים של פנטזיה, שספוגים במימד של התרפקות. אפשר לקרוא את זה כביקורת על יהודי אירופה שנאחזו ביידיש ובתרבותם הנכחדת כל כך חזק, עד כדי כך שלא היו מוכנים להבין שסביבם נוצרת תרבות חדשה שאולי היו יכולים לתרוםלה ולקחת בה חלק. הגטו היהודי-תרבותי, זה שהפחיד כל כך את אירופה האנטישמית, הוא זה שבעצם משתמר בידי חלק מהדמויות בסרט ומועתק אל מדינת ישראל הצעירה. מאידך, אי אפשר באמת לשפוט אנשים רדופים וטראומתיים על שנהגו כפי שנהגו, ודאי לא כשמדובר ביצרי הישרדות כה אנושיים שנועדו להתגבר על תחושה של עקירה מן השורש, והסרט מציין גם את הפן הזה במספר הזדמנויות, גם אם במרומז. אין כאן האשמות, רק קריאה אפשרית של המצב, לכאן או לכאן - פתח לדיון, חומר למחשבה ולשיחה לאחר הצפייה כי אולי מנפרד בכל זאת הצליח? אולי הסרט הזה, שבחלקו דובר יידיש, הוא השימור התרבותי שייחלה לו הדמות הראשית. זו מחשבה שמעניין לסיים איתה את הסרט, וזו גם המהות האמיתית של יום הזיכרון לשואה ולגבורה: לא רק להרהר בעבר ולבכות על גורל העם שכמעט ונספה כליל, אלא להמשיך וליצור. בין אם לייצר חיים, או קולנוע – כך משמרים את אותו עבר תוך דיון מתמיד עימו, מאחר שמשאירים אותו חי. זיכרון הוא דבר שנוטה להתפוגג, כמו שפה שאם לא עושים בה שימוש היא גוועת ומתה. רק על ידי תרגול שרירי הזיכרון, גם של הנושא הכאוב והלא נעים של השואה, תוכל החברה הישראלית באמת לשמר את זכר הקורבנות.

כתבות שאולי פספסתם

*#