אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האישה בזהב": דרמת שואה שמתחילה רע ומשתפרת בהמשך

ליהוקים לא ברורים, פלאשבקים בעייתיים ודרמה משפטית עשויה היטב הם מנת חלקו של הסרט הספק היסטורי ספק אמנותי הזה. יחד עם זאת, מי שיצליח להתגבר על החלק הראשון והבעייתי יזכה לדרמת שואה לא רעה

תגובות

בתקופה הזו אשתקד הוקרן בבתי הקולנוע בישראל הסרט הבריטי-אמריקאי "פילומנה", שעסק במסעו של זוג לא סביר כדי לתקן את העבר. סיפורם של האישה המבוגרת ורדופת הזיכרונות הרעים, והבחור הצעיר שמתלווה אליה מכורח הנסיבות בעוד שהיא חוזה בציניות שלו מתמוססת לנגד עיניהם, היה הנוסחה המנצחת של הסרט ההוא. שנה שלמה חלפה והגורל שוב זימן לצופים סרט נוסף שנדמה שנוצק מאותה שבלונה, כאשר במקום ג׳ודי דנץ' וסטיב קוגן, קיבלנו את הלן מירן וריאן ריינולדס, בהתאמה. גם במקרה של "האישה בזהב", היצירה מבוססת על סיפור אמיתי ומדהים למדי. במבט בוחן יותר, לאחר הצפייה בסרט, הדמיון בין השניים מתמוסס, והזיכרונות הנחמדים מ"פילומנה" מתחלפים בתחושה של מספיק בקושי ש"האישה בזהב" מייצר.

» מהיר ועצבני 7: נפרדים מפול ווקר» כשריאן ריינולדס וגל גדות נפגשים» האישה בזהב - לכל הפרטיםהעלילה מתרחשת בסוף שנות ה-90, כאשר מירן מגלמת את מריה אלטמן, שבתמונה הפותחת סופדת לאחותה. המפגש הרגעי עם עברה ועם חפציה של האחות המנוחה מטרידים אותה, ובמיוחד מכתבים השופכים אור על ההיסטוריה של משפחתה. דודתה של מריה דיגמנה לצייר האוסטרי המפורסם גוסטב קלימט, בציור הנודע ביותר שלו - האישה בזהב. הציור היה תלוי על קיר ביתה של משפחת אלטמן בווינה לאורך כל חייה של מריה הצעירה, שנמלטה ממולדתה מפאת אימת הנאצים. מריה מבקשת להוכיח שהציור שייך למשפחתה, ולא לגלריית בלוודר האוסטרית, שם הוא מוצג מאז שבזזו אותו הנאצים. באותה תקופה אוסטריה בדיוק כינסה ועדות שידונו בהשבת חפצי אמנות גנובים מימי מלחמת העולם השנייה, ומריה נעזרת בחברה ותיקה שמציעה לה להתייעץ עם בנה, עורך הדין רנדי שונברג (ריאן ריינולדס). רנדי בדיוק התקבל למשרד עורכי דין יוקרתי וצריך להוכיח את עצמו לבוס (צ'ארלס דאנס), ובין לבין מנסה ללהטט בין להיות אב טוב לתינוקו הטרי ובעל אוהב לאשתו (קייטי הולמס). לא בדיוק התזמון הטוב ביותר עבורו להקשיב לקשישה נוסטלגית, אבל השווי המוערך של הציור משכנע אותו לצאת עימה למסע משפטי ורגשי שינוע בין ארצות הברית ואוסטריה, בין ההווה והעבר.

את הסרט ביים סיימון קרטיס ("השבוע שלי עם מרילין"), על פי תסריט הביכורים של אלכסיי קיי קמפבל, ששמו מוזכר לרוב בהקשר של תפקידי משחק. הסיפור מאחורי הציור של קלימט די מפורסם, אך אמנע מלהזכירו כדי לא להרוס את הסרט לטובת אלו שהצליחו להגיע אליו ללא ספויילרים מוקדמים. הזווית של מריה אלטמן ורנדי שונברג בסיפור מתגלה כמרתקת לא פחות מההיסטוריה של הציור, רק חבל שהוא מסופר כדרמה סנטימנטלית שחורקת יותר מדי פעמים מכדי שיהיה אפשר למחול לה על כך. הסרט עשוי בצורה כל כך לא הומוגנית עד שמפתה לחלק אותו בכל מיני דרכים, על מנת לנסותו להבין מה עובד ולמה.

הדרמה המשפטית עשויה היטב. "האישה בזהב" (צילום: יח"צ)

ראשית, מבחינת הצפייה עצמה, התחושה בשעה השנייה והמשופרת היא שמדובר בפיצוי למי ששרד את השעה הראשונה. בעולם שבו סרטים נצרכים לא רק בבית הקולנוע שכולא את הצופה למשך זמן ההקרנה, זו פריבילגיה שאף סרט לא יכול להרשות לעצמו. לוקח לסיפור כל כך הרבה זמן כדי להגיע לנקודת ההמראה האמיתית שלו, שבינתיים מה שמוגש לקהל הוא אותו חלק שמזכיר את "פילומנה" - כלומר סיפור ההתחברות של הזוג המוזר והפיכתו לצוות. החלק הזה בסרט לוקה בחיוורון ובהתאמצות יתרה, כשלא פעם עולות תהיות לגבי האם הליהוק של ריינולדס בכלל מתאים לדמות הנבעך שמניעיו לא ברורים, או למה הלן מירן הסכימה לתפקיד חסר הייחוד הזה. בשלב הזה של הצפייה, הפלאשבקים לאוסטריה של ימי האופל, ילדותה של מריה בצל עליית הנאציזם והזיכרונות מדודתה המוזהבת הופכים למייגעים במיוחד. דווקא כשחשים שהסבלנות מיד תגיע לקיצה, כל השאלות הללו מקבלות תשובות מפתיעות.

מסע נוסטלגי וטראגי

בנקודה מסיימת זו, שבה הסרט בקלות יכול היה להתחיל, מתברר כי ריינולדס כנראה לוהק עבור הפאזה בה הדמות שלו הופכת למנצחת בגישה שלה ומשהו במחסום ליבו משתחרר. באותה נקודה גם מירן מצליחה לפתע לייצר קו רציף ונקי לדמותה, והפלאשבקים לימי הנאציזם הופכים לרגעים קולנועיים בהירים כמו גם לחלק המוצלח ביותר בסרט. ניתן לשאול האם האפקטיביות של חלקו השני של הסרט נובעת מחלקו הראשון והפחות מוצלח, אך ההכרחי. התשובה ככל הנראה לא תהיה חד משמעית אך מה שבטוח הוא שבתום הצפייה "האישה בזהב" מרגיש כמו צפייה בשלושה סרטים שחוברו להם יחדיו, או לפחות שניים מפוזרים. אם נדבוק בחלוקה הזו, אזי שהטוב מביניהם הוא דרמת שואה קלאסית. זהו החלק שמתחיל כפלאשבק ומציב במרכזו משפחה יהודית אמנותית ורבת יוקרה, שמעמדה לא מגן עליה מפני עליית הלאומנות באוסטריה. הקרקע לא נשמטת תחת רגליהם כמשיכת שטיח, אלא באיטיות מאיימת ולכן היא נוגעת ללב. קו העלילה הזה חייב הרבה מהצלחתו לשחקנית הקנדית טטיאנה מסלני, שמגלמת את מריה בצעירותה והיא זו שמאפשרת שביל גישה דרכו אפשר להתחבר גם לגרסה המבוגרת של הגיבורה. החלק האחרון של העלילה מתרחש בהווה – זהו החלק שבו המתח והרגשות גואים במשותף והופכים את הסרט לדרמת בית משפט עשויה היטב ומעניינת למדי, ובכך מסייע לסיים את החוויה הכוללת בצורה חיובית. בסופו של דבר אנו נותרים עם סרט מסע נוסטלגי אך טרגי בפתיחה, שנותר כהחלטה תמוהה. החלטה נוספת שמעלה תהייה, היא ששחקן נהדר כמו דניאל ברוהל בתפקיד כתב אוסטרי שמנסה לסייע לשניים, הוחבא מהטריילר ומהקמפיין השיווקי של הסרט. אבל כמו שכבר ביססנו קודם לכן, זה לא שחסרות בחירות משונות בסרט.

הפלאשבקים מחברים לדמויות. "האישה בזהב" (צילום: יח"צ)

אם אתם מחבבים דרמות שמרכזן הוא סיפור אישי על אימת השואה, או מותחנים משפטיים על נושאים לא שגרתיים כמו השבת חפצי אמנות אחרי חצי מאה, שווה לכם להתפתל ברגעים הפחות מזהירים של "האישה בזהב" לטובת החלקים הטובים שלו. דיון רציני ומעמיק על כוחה של אמנות לעורר רגש, לעומת הניסיון לכמת אותה או את הרגש הזה בכסף, אינו מנת חלקו של הסרט הזה. גם לא ייצוג מורכב של אוסטריה כאומה שבעצמה מחלימה מטראומה לאומית בעצמה. המטרה כאן היא טיפול מבדר בנושא כואב, אך היא מושגת בקושי רב ובמאמץ ניכר מדי.

כתבות שאולי פספסתם

*#