אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סיפורים פרועים": חגיגה עצמית לא אחידה

את הסרט הארגנטינאי יש לשפוט כעסקת חבילה כוללת. מצד אחד, לפחות מחצית מהעלילה שווה צפייה בזכות נועזות הסיפורים. מצד שני, החצי הנוסף של הסרט לא אחיד ברמתו. אתם תחליטו האם הדיל משתלם

תגובות

הקולנוע הארגנטינאי מניב לפחות סרט אחד בשנה, אם לא יותר, שמפיצי הקולנוע בישראל מוצאים כמעניין מספיק להפצה מקומית. לפני כמה שבועות הגיע אלינו ״הקומה ה-7״, וכעת זהו תורו של ״סיפורים פרועים״, שמאגד מספר שמות, שאולי אומרים משהו גם לצופה הישראלי. סרטו של דמיאן זיפרון (״קרקעית הים״, ״על תנאי״) החל את דרכו החל בפסטיבל קאן, לאחר שניסה את מזלו באוסקר, והתברג לרשימת המועמדים. אצלנו הסרט משווק תחת הרושם שמדובר בסדר גודל של שמות כמו טרנטינו ואלמודובר (למרות שאין להם שום קשר אליו), ובאופן כללי מגיע לישראל כשהוא אפוף בהייפ, שלא עושה עימו חסד. ״סיפורים פרועים״ הוא מסוג הסרטים שנחמד ליפול עליהם במקרה ולא מהסוג שכדאי לבוא אליהם בציפייה לאיזו יצירה חשובה או אפילו נדירה באיכותה.» סינדרלה: ביקורת - שווה בגלל "קדחת הקרח"» טה אמו: סרטים ארגנטינאים מומלצים» סרטים נוספים שעלו למסך השבועהסרט הוא למעשה אוסף של שישה סרטים קצרים, שהדמויות והעלילות שלהם מתחלפות, אבל כולם מחוברים בקשר נושאי של נקמה ופשיעה, בגוון הומוריסטי. הסיפור הראשון עוסק בטיסה שהנוסעים בה מגלים חוט מקשר ומפתיע ביניהם, שפותח את מסכת הטירוף. לאחר מכן מגיע תורה של מלצרית שנאלצת לשרת לקוח, שבעקיפין הרס את חייה, כשמעליה מרחפת האווירה של הדיינר המבודד בו היא עובדת, שמעלה בראשה את פנטזיית הנקמה. בהמשך נקבל ריב בין נהגים, שמסלים לכדי עימות ברוטאלי מבוסס פרינציפ. הסיפור הבא הוא על מהנדס (ריקרדו דארין) שהופך סכסוך עם חברת גרירה לסחרור שמאיים למוטט את חייו, והסיפור שאחריו עוסק בבן עשירים שזוחל אל אביו בבקשה שיחלץ אותו מתסבוכת משפטית. לבסוף מגיעה גרסת הסרט לחתונת הדמים, עם כלה (אריקה ריבאס) שמגלה רגע אחרי החופה עם מי היא התחייבה לבלות את שארית חייה, ומחליטה לפעול בהתאם.פירורי סיפורים. "סיפורים פרועים". הטריילר:

אין זה מפתיע שסרט המורכב מחלקים שאינם קשורים עלילתית אלא רק תמטית, אינו אחיד ברמתו. הסרט מתחיל עם המעשייה הכי פרועה וגם הכי מוצלחת, האמצע מרופד עם הסיפור בכיכובו של הכוכב הגדול של הקולנוע הארגנטינאי ורק בסוף מופיע הסיפור הכי מגובש ומופרע. כדי להסביר את גודל המשיכה של דארין ככוכב, דמיינו איזה שילוב בין משה איבגי, ליאור אשכנזי ואלון אבוטבול - רק בארגנטינאי. כלומר, מישהו שגם יוצרי הסרט ודאי ידעו כי הקהל המקומי יגיע במיוחד בשבילו, ולכן כאילו דחו את הופעתו כמה שרק יכלו. שלושת הסיפורים הנוספים נעים בין הזניח והלא-מקורי, לכזה הנשכח מיד בתום הצפייה, אך כל צופה וודאי יידרג את המגוון אחרת.לא כל הסיפורים שווים את הזמן. "סיפורים פרועים" (צילום: יח"צ)

על סמך ההבנה הזו, יש לשפוט את הסרט כעסקת חבילה כוללת. מצד אחד, בהתחשב בכך שלפחות מחצית מהעלילות שוות צפייה, בין אם בשל נועזותם הסיפורית או איכותם הבידורית, נרקמה כאן עסקה לא רעה. מצד שני, החלוקה הזו גם קובעת כי מחצית מהסרט הוא בזבוז זמן משווע, מה שהופך את הדיל לפחות אטרקטיבי. יתרה מזאת, גם המצטיינים שבסיפורים נוטים להימרח הרבה מעבר לפואנטה שלהם (וזוהי בעיה כשמדובר בסיפורי פואנטה ותו לא) ולמעשה בנויים על פירורי עוגיות. כלומר, התחושה היא שברגע שמנסים לחשוב על הסיפורים לעומק או לפרק אותם לגורמים, הם מתפוררים למגע כמו קיר ישראלי שפוגש מקדח. הסרט מחפה על חולשותיו התסריטאיות בפן הטכני, אבל לא בטוח שיש בכך כדי להחזיק צפייה שלמה.

בעיה אקוטית הרבה יותר נוגעת לתוכן עצמו. בכל הסיפורים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ניתן למצוא אלימות, שאינה מופעלת על או נגרמת בידי דמויות שיש אליהן איזשהו חיבור רגשי, בשל הזמן המועט שהן מוצגות על המסך. בנוסף, זוהי אלימות שאינה קולנועית במיוחד ואין לה שום הצדקה של ממש. בשביל לראות חבורה של אנשים מתנהגים כמו חארות לא צריך ללכת לקולנוע, מספיק לצאת אל הרחוב, כך שאין כאן שום אמירה מעניינת. בישראל של ימינו אין סיבה לצפות בקולנוע תוצרת ארגנטינה כדי להיטען בשנאת האחר. על אף זאת, אולי דווקא יש משהו מנחם בטמפרמנט של כל הדמויות, בסרט המוקצן הזה, מאחר וכך מתקבלת ההבנה שהוא כנראה לא ייחודי רק לישראלים.שמר את הטוב לסוף. "סיפורים פרועים" (צילום: יח"צ)

בסופו של דבר, מדובר בסרט שהציפיות סביבו הפכו אותו למשהו שהוא לא הוא. הדבר מתבטא כבר בכותרות הפתיחה, לאחר האפיזודה המוצלחת במטוס, המציגות צילומי טבע עתירי קלוז-אפים של חיות. האם זה הקטע של הסרט וההצדקה לסיפורי הנקמה האלימים וחסרי התכלית? להגיד שלמרות כל הגינונים והגינדורים שלנו כבני אנוש אפשר להוציא מתוכנו את החיה שבאדם? אם כן, זה גם לא עמוק וגם לא חדש - ובכרטיס אחד. אך משום מה, למרות הבנאליות, הסרט כל-כך מרוצה מעצמו, עד כי שנדמה שהוא לא צריך קהל כדי להשתתף בחגיגה העצמית. עם זאת, בדרך כלל המצב לא עד כדי כך שחור ולבן ובהקרנה בה נכחתי נשמעו קולות צחוק והנאה רמים, כך שהסיכוי הסטטיסטי שכולם סדיסטים חסרי לב הרי לא קיים. אולי יש באלימות סתמית, המוגשת דרך פילטר של קולנוע עשוי היטב, די והותר בימינו כדי לבדר או להביא לפורקן. כל עוד זה לא יוצא החוצה ברחוב, אלא נשאר בין כתלי האולם המוגנים, אולי עדיף כך.

כתבות שאולי פספסתם

*#