אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עוגה": מסע של כאב משכנע, אך לא נטול פגמים

״עוגה״ הוא סרט לא רע בכלל, שעלילתו נבנית בצורה מושכלת והוא מצליח לחדור ללב הצופה, אך מפתה לדמיין כמה טוב הוא היה יכול להיות לו הייתה לרשותו שחקנית ראשית פחות מוגבלת

תגובות

מטקס האוסקר שנעל את החודש שעבר כולם יזכרו, אם בכלל, בעיקר את המנצחים. מקומם של המפסידים הרי תמיד שייך סל המחזור של ההיסטוריה, אבל מה לגבי המפסידנים האמיתיים? מה לגבי אלה שהיו בטוחים שהם במירוץ, אבל אפילו לא עלו על המסלול בפתיחת התחרות? אחד המקרים הבולטים של השנה החולפת הוא קמפיין האוסקר הלא ממומש של ג׳ניפר אניסטון והסרט ״עוגה״. אניסטון, שהפיקה את הסרט ומככבת בו כסובלת מכאב כרוני ומטרגדיה אישית שהובילה למצב הנורא, הייתה בטוחה שהנה היא חוזרת להיות שחקנית מוערכת ואולי אפילו מועמדת לאוסקר. אחרי הכל, היא אפילו עשתה את המהלך הקלאסי של ויתור על איפור פניה בשביל התפקיד, למעט צלקות אסתטיות למדי על פניה וחלקי גופה.

» עוגה - כל הפרטים ומועדי הקרנות עונת הפרסים כיבדה אותה במועמדות לפרסי גילדת השחקנים, ולפרס הלא-רלוונטי של גלובוס הזהב, אבל ברגע האמת האקדמיה האמריקאית לקולנוע, שכחה את הסרט ואת ההופעה של אניסטון בו כאחד, וכך היא נשארה להמשיך לחלום על קומדיות רומנטיות, או על עוד תפקיד חלומות כמו זה שביצעה ב״בחורה טובה״, הסרט שהוכיח לפני למעלה מעשור שהיא לא רק רייצ׳ל מהסדרה חברים. הבעיה היחידה עם המטרה המוגדרת שלא הושגה, היא שהסרט עצמו, מאמץ משותף של יוצרים רבים ולא רק של שחקנית-מפיקה אחת, סבל מיחסי ציבור עולמיים בעיתיים בשל כך. והקטע עם ״עוגה״, תאמינו או לא, הוא שלא רק שיש גם סרט מאחורי הכוכבת המאוכזבת שלו, אלא שמדובר בסרט מפתיע לטובה.

בשבחי האקספוזיציה המתמשכת

אניסטון מגלמת את קלייר בנט, מסוג הדמויות שעושות הכל כדי שלא תחבב אותן מיד בפתיחה - וזו בדיוק הסיבה לסמפט אותן ואפילו להתרגש מהן עד דמעות תוך שלוש סצנות בדיוק. אנו מכירים את קלייר במפגש לא מוצלח במיוחד בקבוצת התמיכה שלה לנשים הסובלות מכאב כרוני, תופעה רפואית ששמה די מרמז על הסימפטומים שלה. במפגש מתמודדות הנשים עם התאבדותה של אחת החברות, נינה (אנה קנדריק), כל אחת בדרכה. קלייר עושה זאת בסרקזם הגובל ברוע או אטימות לב, ובשל כך מועפת מהקבוצה. למזלה, בבית מחכה לה העוזרת המסורה שלה (אדריאנה באראסה, שגילמה תפקיד דומה ב״בבל״ וגם הייתה מועמדת עליו לאוסקר), אבל גם סיוטים בהם רוחה של נינה מביאה אותה למחשבות אובדניות. קלייר מחליטה להתעמת עם מחשבותיה ופוגשת את בעלה האבל של נינה (סם וורתינגטון), בהתחלה בגחמניות ובהמשך ממניעים נוספים.

את הסרט ביים דניאל בארנז (״לא מוכנות לוותר״) וכתב פטריק טובין (״No Easy Way״). לצד המוזכרים לעיל, מככבים בו שחקנים מוכרים נוספים בתפקיד של סצנה אחת, דוגמת וויליאם אייץ׳ מייסי, כריס מסינה או לוסי פאנץ׳. בקיצור, אכן סרט לכל דבר ועניין, לא רק קליע המעוצב כך שאניסטון תחדור בעזרתו את שיריון הדעות הקדומות של מעניקי הפרסים למיניהם. למעשה, זהו סרט בו ישנו אלמנט קולנועי אחד המתבלט גם על פני ההתמקדות בדמות הראשית, וזהו אופן פרישת הסיפור הנכון ולעיתים גם הממש מדוייק. רוב הסרט בנוי כאקספוזיציה מתמשכת, כך שאנחנו לא יודעים את כל הפרטים על עברה של קלייר ואלה נמסרים לנו פירור אחר פירור, מאפשרים להמשיך לעקוב בעניין אחר המתרחש, משום שלא הכל ברור עד הסוף. כולל גם רגע מרשים במיוחד בו סיפור שמספרת הגיבורה לאחות בבית חולים אודות הדייט הראשון שלה, מהדהד רגעים אגביים לכאורה מהסרט ומטעין אותם במשמעות חדשה.

כאב אנושי פוטוגני ומעורר הזדהות (צילום: יח"צ) זה בדיוק מה שסימבוליקה טובה יכולה לעשות, ולמקרה שחשבתם לצטט את שירה הנודע של סמדר שיר, המוכר ביותר בביצוע של אורנה ומשה דץ, ולשאול איפה העוגה שהובטחה משלב הכותרת. אז יש עוגה בסרט, אפילו שתיים, וזו כמובן לא סתם עוגה, אלא סמל למשהו חשוב למדי בחיי הגיבורה. לפעמים סיגר הוא רק סיגר, אבל במקרה של ״עוגה״ כמעט כל חפץ או אפילו תנוחה גופנית מקבלת משמעות, משום שהדמות של קלייר נבנית דרך הרגלים משונים שיוסברו בעדינות יחסית בהמשך. בכלל, הסימבוליות בסרט לא מוצנעת אבל גם לא מפריעה לחוויה, אלא רק מעשירה אותה. כל זה נכון לפחות עד השליש האחרון של הסרט שנמנע עד כה משתי הרעות החולות הכי גדולות של סוגת הדרמה - הלחץ והכפית. הסרט, שהשתדל לא להיות מסבירני מדי וגם לא לחלוב את בלוטות הדמע של צופיו, משחרר לפתע את ההתאפקות המבורכת, אך כיוון שזה מגיע יחד עם שינוי בגישתה של הגיבורה, אפשר לקבל זאת בהבנה.

 קלייר מתחילה את הסרט כאדם שלא רוצה להחלים, או אולי אפילו מפחד. היא מתעטפת בכאב שלה, שמקשה עליה לחיות ומכריח אותה לעטות שכבות הגנה נוספות - ניתוק רגשי המוביל לציניות וזעם, צריכה מוגברת של סמים תרופתיים ועוד. אבל התרופות של העולם המערבי אינן מביאות מזור, הן רק משככי כאבים, שכשמם כן הם, והכאב עימו מפחדת קלייר להתמודד מוצא דרכי ביטוי ואופנים חדשים להתמודד עימה, כמו הדמות של נינה המתה, שמתחילה כסיוט והופכת לחלומות בהקיץ ולדמות של ממש. ככל שקלייר מתכדררת ומתגלמת (מלשון גולם) בתוך הכאב, כך קטן הסיכוי שתהפוך אי פעם לפרפר, ויחוד עם זאת גם אובדת האפשרות שתתכסה בשמיכת הסיכות הדוקרנית עד שהמוות יבוא לאסוף אותה. באנגלית זה נשמע טוב יותר, משום שהביטוי ״I'm In Pain״ ממחיש עד כמה הדובר נמצא בתוך הכאב, לא רק שהכאב נמצא בתוכו. קלייר יודעת שעליה להתמודד, ובדיוק מזה היא מפחדת ברובו המוחץ של הסרט, וזה גם מה שהופך את המסע שלה לכה מעורר הזדהות או לפחות עניין. ״עוגה״ הוא סרט לא רע בכלל, אבל מפתה לדמיין כמה טוב הוא היה יכול להיות לו הייתה לרשותו שחקנית ראשית פחות מוגבלת. דוגמה הפוכה, כלומר הוכחה כיצד שחקנית גדולה יכולה לשדרג סרט בינוני למדי, ניתן למצוא כעת בבתי הקולנוע בדמות עדיין אליס, סרט שכן הביא לכוכבת שלו, ג׳וליאן מור, הכרה בדמות פסלון אוסקר על הופעתה שובת ושוברת הלב. במקרה של ״עוגה״, אם כבר החלטתם לתת לו צ׳אנס, נסו שזה יהיה למרות ג׳ניפר אניסטון, לא בגללה או בזכותה.

משחק טעון שיפור, למרות הוויתור על האיפור (צילום: יח"צ) אם תישארו לכותרות הסיום, תוכלו לצאת מהחוויה עם ביצוע יפהפה ל״Halo״ של גארי לייטבאדי, הסולן של סנואו פטרול. אם לחטוא בחילול הקודש, הגרסה הזו התעלתה בעיניי על המקורית של ביונסה. בשלב התגלגלות הקרדיטים במעלה המסך גם נופל האסימון לגבי הפונט שנבחר לכתוביות הסיום, בו האות A כאילו שכובה על צידה, כמו הגיבורה בנסיעות ברכב. סוג ההסבר הזה, חצי בעזרת הסרט וחצי בעזרת הצופים, דומה לאופן בו כל הסרט מסביר את עצמו באמצעות הקשרים. במילים אחרות, זהו הסבר שאינו מזכיר את אופן ההסבר של מבוגרים לילדים, בו חוטאים כל-כך הרבה סרטים, אלא כזה שיש בו משהו מכבד. ואפילו רק על זה מגיעה לסרט איזו צ׳אפחה סחבקית, או אולי דמעת הזדהות עם אישה בודדה בכאבה.

» עוגה - כל הפרטים ומועדי הקרנות

כתבות שאולי פספסתם

*#