אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בן זקן": ניצחון קורע לב

בסרט הביכורים של שניהם, אפרת כורם ואלירז שדה מדגימים איך יוצרים סרט עוצמתי ומטלטל, על האנשים שבאמת לא היינו מצפים לפגוש על מסך הקולנוע

תגובות

כל הסרטים, גם מתוצרת הארץ, נוטים לערוך מסעות לא קצרים לפני הגעתם אל בתי הקולנוע בישראל. המסע של ״בן זקן״, סרט הביכורים של אפרת כורם, היה מיוחד במינו. כמו הרבה יצירות, הוא החל בליבה של הבמאית, מזה שנים המנהלת האמנותית של פסטיבל קולנוע דרום, שהקו הבולט שלו היה הפניית זרקור אל שולי החברה והעומדים בצילה. את סגירת המעגל הראשונה שלו ביצע הסרט בקיץ שעבר, אז פתח את הפסטיבל של כורם, שכמובן לקחה פסק זמן מעבודתה כאוצרת כדי להיות ליוצרת. סגירת המעגל הנוספת הקשורה ללידתו של הסרט התרחשה באותו קיץ בירושלים, גם הפעם בפסטיבל הקולנוע. ״בן זקן״ השלים הקפת ניצחון כשהתמודד בתחרות הישראלית, שנה בלבד לאחר שזכה בתחרות הפיצ׳ינג באותו המקום ממש.

» בן זקן – כל הפרטים ומועדי הקרנה» גאונות ורגישות בפסטיבל קולנוע דרום

העובדה כי הסרט הפך מרעיון לתוצר מוגמר בתקופה כה קצרה, מעידה כי לפעמים החיפזון אינו מן השטן אלא דווקא מתת אל - כורם כנראה התבשלה מספיק זמן עם החומרים שבליבה בכדי להביא את הסרט לקו הסיום במאמץ אחד ממושך. כעת, לאחר שהוקרן גם בפסטיבל ברלין הנחשב, סוגר הסרט את המעגל החשוב ביותר עבורו ומגיע לפגוש את הקהל, את האנשים שמתוכם ובשבילם הוא נעשה. אפשר לקבוע זאת מכיוון שאופיו של הסרט כה בולט ומדבר בעד עצמו, עד כי צפייה בו כמוה כסוג של היכרות עם כוונותיה של היוצרת.

» אפרת כורם בברלין: "פחדתי מהדימוי של אלירז"במרכז הסרט ניצב שלומי בן זקן (אלירז שדה, המככב לראשונה בקולנוע). שלומי הוא אב חד הורי לילדה בעייתית בשם רוחי (רום שושן), שגורמת למהומות בבית ובבית הספר כאחד. הוא מתפקד בקושי כשומר לילה בעסק של אחיו, לאון (רונן עמר), והשניים מפרנסים גם את אימם המבוגרת, דינה (חני אלימלך), המטפלת במשק הבית. העלילה מתרחשת בשכונת מגורים דלה באשקלון, ומלבד מערכת היחסים המשפחתית הסבוכה, הנעה במעגלים של אנרגיה שלילית וגם הרבה אהבה, לכל דמות אינטראקציה סביבתית משלה. למשל, רומן לא פתור בין לאון לריקי השכנה (בתאל משיאן), המפתחת כלפיו אובססיה שמשפיעה במספר דרכים על משפחת בן זקן.

שפה קולנועית לופתת. "בן זקן" – טריילר:

בין ייאוש לתקווה

השפה הקולנועית של הסרט לוכדת ולופתת מיד בפתיחה. כורם משתמשת בקונבנציות המזוהות עם קולנוע אירופאי עכשווי, או קולנוע ארטהאוס בכלל, אבל בעזרת צוותה מגבה את הבחירות האמנותוית בקשר הדוק בין צורה ותוכן. מה שנראה כמו גחמה ריקה ביותר מדי סרטים אחרים, מרגיש נכון ואותנטי בסרט הזה. בהחלט ישנו שימוש מרובה בשוטים ארוכים ומצלמה סטטית, עליהם חתום הצלם שפיר סרוסי, אבל המצלמה תקועה רק כשהדמויות תקועות. בכל פעם שרוח של שינוי אפשרי מנשבת או שמאורע דרמטי דוחף את העלילה קדימה – המצלמה הופכת חופשיה ועוקבת אחר הדמויות, נסחפת בתנועה שיצר הסיפור. הקומפוזיציות בסרט הזה מדויקות באופן שהופך את הסביבה לדמות בפני עצמה, כולאות את הדמויות בתסביך שהוא חייהן או מבטיחה לחלקן אופציות מילוט כוזבות.

כתוצאה מכך, ישנו סרט שלם המסתתר ברקעים של ״בן זקן״, בעיקר בכל הקשור לייצוגים של גרפיטי ברחובות אשקלון. גם הפעם שום בחירה אינה מקרית, והגרפיטי, אמנות הרחוב שנוצרת בחשכת הליל ועולה מעצם טבעה מעומק הנשמה של יוצריה, מטלטלת את הסרט בין ייאוש ותקווה כאילו אין אמצע, כאילו אין גוונים. כמו כדור משחק חסר קול בין שני שחקנים מנוגדים בגישתם. לעיתים הכתובות המרוססות הן זעקות שבר וקללות שנצרבו על בטון כעור, לפעמים הודיה לאל על מה שיש ומה שצריך לחקוק באבן. המילים המרוססות על הקירות כאילו מפעפעות אל תוך עורן של הדמויות, מניעות אותן לפעולה ומשנות אותן. ממש כמו שהסביבה של כולנו, בכוחה לכפות עלינו בחירות ודעות שאינן מסתדרות בהכרח עם האישיות שלנו. כל זה הוא רק חלק מהמתחולל ברקע, בשולי הפריים, וזהו סרט שבו רגעים שלמים (במיוחד הקשים לצפייה) קורים בכלל מחוץ לתמונה הנגלית לנו.

קריאת השכמה לאנשים הכבויים. אלירז שדה ורונן עמר בסרט (צילום מסך)

מה שקורה על המסך עצמו הוא ייצוג קולנועי חסר פשרות אבל מלא רחמים (אולי יותר מדי מהם, לטעמי), לאותם אנשים בלתי נראים משולי החברה. עבורי, גיבורים כמו שלומי בן זקן, הם כאלה שהחיים מזמנים להם השכמה רצינית אבל הם בוחרים שוב ושוב בכפתור הסנוז. כאן נחשפת משמעות נוספת לכותרת הסרט - לא רק בן-זקן בהגיה מלעלית כשם משפחה מקובל, אלא גם פירוק הדיסוננס הטבוע בצמד המילים הזה, של ילד שהוא גם קשיש, של מישהו שכאילו נולד עייף. לא מפתיע ששלומי נמשך אל השינה כמפלט היחיד בחייו, כהשלמה מוחלטת עם היותו חסר הכרה, שוב תרתי משמע. מילה טובה מגיעה כאן לאלירז שדה, בהופעה ראשונה כגיבור סרט, שמייצרת אדם כבוי. זהו סגנון משחק קשה יותר ממה שנדמה, ועל כך מגיעים לו שבחים.

כיוון שטבעו של גיבור הסרט הוא כזה שבקושי מצליח להוות משענת אמיתית אפילו לעצמו, קל וחומר להיות איש משפחה עבור בתו, אמו או אפילו אחיו, תשומת הלב נמשכת דווקא אל דמויות המשנה הפעלתניות יותר. דמויות הכוללות את האח הסוחב את המשפחה על גבו, ואת הילדה שכלואה בכל כך הרבה לחץ שאין פלא שהיא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת. את המדליה הפרטית שלי הייתי חוצה באמצע, בצורת לב שבור כמובן, כדי להלבישה על צווארם של עמר ומישיאן, כל אחד לחוד אבל בעיקר ביחד, בהובלתם את הקו העלילתי הרומנטי-טרגי של הסרט. קו אשר מכיל לפחות שניים מהרגעים החזקים ביותר ביצירה זו, והמשליך מעוצמתו על יתר הקשרים ומערכות היחסים הסבוכות אלה באלה וטוען אותן באנרגיות שלעיתים נדמה שכבו בגלל אורח החיים השוחק של הגיבורים.

באופן זה, מצליח ״בן זקן״ להוות ייצוג הולם ומכאיב לצפייה של אותה אוכלוסיה שתמיד עושים בה שימוש נלוז בימי בחירות לכנסת - אלה הנקראים ״האנשים השקופים״. אפרת כורם, שכאוצרת ומנהלת אמנותית פעלה להשמעת קולם של אותם שקופים במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, לוקחת אותם צעד אחד משמעותי קדימה, מהקהל אל תוך מסך הקולנוע. הסרט מזמין את צופיו להישיר מבט אל אותן סיטואציות המוכרות לו משולי מהדורות החדשות או ספיחי עיתוני הבוקר, ולעבור מסע מרחיק לכת יחד עם דמות ראשית שלא נעים לפגוש בקולנוע בדרך כלל. זהו בשום אופן לא סרט גדול מהחיים, אלא פשוט סרט מהחיים וזה סוד כוחו והצלחתו.

» בן זקן – מועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#