"עדיין אליס": ג'וליאן מור מושלמת, הסרט פחות

הנכס הכי גדול של הסרט המרגש על אישה חולת אלצהיימר הוא ג'וליאן מור, שסוף סוף קיבלה אוסקר על הופעתה. עקב האכילס שלו הוא שאר השחקנים, ובפרט אחת בשם קריסטן סטיוארט

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

מה אם היא לא הייתה זוכה? מה אם ג׳וליאן מור לא הייתה מניפה בלילה שבין ראשון ושני את פסלון האוסקר (הראשון שלה אי פעם, למרבה המחדל) על תפקידה כחולת אלצהיימר בסרט ״עדיין אליס״? ייתכן מאוד שהסרט הזה, שכתבו וביימו ווש ווסטמורלנד וריצ׳רד גלטצר על פי ספרה של ליסה ג׳נובה, לא היה נחקק בזיכרון (אין כאן כוונה להתבדח). סרטים על גיבורות המתמודדות עם התדרדרות בריאותית בכלל, ואפילו נשים קולנועיות הסובלות מאלצהיימר בפרט, הרי לא חסרים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. אחד הבולטים באיכותם בשנים האחרונות הוא ״הרחק ממנה״ היפהפה של שרה פולי, ושווה להזכיר גם את ״שירה״ הדרום-קוריאני המצוין. אבל ייתכן שבזכות האוסקר הזה של מור, המוצדק מאין כמוהו למען הסר ספק, כל מי שיבקש המלצה לסרט על ההתמודדות עם מחלת האלצהיימר הארורה, יזכה בתקופה הקרובה באותה התשובה - ״עדיין אליס״.

» עדיין אליס - כל הפרטים ומועדי הקרנה» פרשנות: אוסקר 2015 היה מרגש במיוחד

מור מגלמת את דמותה של אליס האולנד, פרופסורית לבלשנות שנכנסת לעשור השישי לחייה, אם לשלושה (קייט בוסוורת׳, האנטר פריש וקריסטן סטיוארט) ורעיה אוהבת לבעלה (אלק בולדווין). היא קצת שוכחת מילים לאחרונה, אירוני בהתחשב במקצוע שלה ולא לגמרי מסתדר עם גילה, אבל אינה מייחסת לכך חשיבות יתרה. רק כשהיא מוצאת עצמה אבודה בסביבה מוכרת ובסיטואציה שגרתית היא מחליטה לרדת לשורש הבעיה, והרופאים מביאים לידיעתה את המכה ששמה אלצהיימר תורשתי. זה שתוקף גם לפני שמתחילים להזדקן באמת, וזה שמועבר הלאה לצאצאים. חייה של אליס נשמטים תחת רגליה, וכל עולמה מתפורר - היא מרגישה אשמה כאם על הקללה שהורישה לילדיה, מאבדת בהדרגה אחיזה במקצוע שלה ובנישואיה, ומעל לכל - לא מזהה או מכירה את עצמה. סביבתה מנסה לתמוך ככל הניתן, אבל השקיעה נדמית בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לעצירה.

סרט סטרילי על נושא מלא רגש. "עדיין אליס" - טריילר:

אתגר כוס התה

בראשית הסרט, המילה הראשונה שאליס מאבדת, במהלך הרצאה על שפות, היא ״לקסיקון״. כלומר, התחושה היא שבבת אחת, מאבדת אישה רהוטה, המתנסחת למחייתה, את כל מאגר המילים שלה בשלמותו. הסרט עצמו כמובן יותר תהליכי מזה, ומהווה פורטרט איטי של התדרדרות מנטלית. ככזה הוא טבול בקושי וסבל, אך גם משובץ רגעים יפים. חלקם מרגשים בעוצמתם השקטה, חלקם מעלים את מפלס החרדה לגורלה של הדמות אפילו כשהיא נאלצת להתייצב מול אתגרים כמו הכנת כוס תה או הקראה מדף.

כאן נכנסת לפעולה מור, הנכס העיקרי והכמעט בלעדי של הסרט, וסוג של השקעה בטוחה נצחית. מעטות השחקניות המאפשרות הזדהות מוחלטת ושלמה כל כך עם דמות קולנועית, כפי שעושה זאת ג׳וליאן מור. אפשר לצפות בסרט שלם של האישה הזאת מבצעת פעולות יומיומיות פשוטות, או רק מדברת למצלמה על רגשותיה. אבל משום מה החליטו יוצרי הסרט להוסיף גם עלילה שתתלווה אל הצילומים של מור ופעולותיה, ולהקיף אותה בגלריה של טיפוסים שמקשים על התקדמותו של הסרט אל עבר ליבם של הצופים.

תפקיד אירוני, ולא בקטע טוב. קריסטן סטיוארט בסרט (צילום: יח"צ)

כל דמויות המשנה, כמעט ללא יוצא מהכלל, מלוהקות ומשוחקות פשוט רע. אפשר היה לחשוד כי כוכבה של מור זורח באור כה בהיר עד כי הוא מסנוור מכדי לראות את השאר, אבל זה כנראה לא המצב, הלוואי שכך היה. הרי לא זאת בלבד שמור היא שחקנית שתמיד מרימה את הרמה של הצוות הסובב אותה וגורמת לכולם להיראות טוב יותר, אלא שיתר ההופעות בסרט הזה כה מודגשות במירען עד כי אין דבר המפריע לראותן ולגבש עליהן דעה. בולדווין מפספס ונראה מחוץ לעניינים כמעט בכל רגע נתון, בוסוורת׳ מעצבת דמות שלא ברור אם צריך לשנוא או סתם לאחל לה רע, ולמען השם, למה קירסטן סטיוארט עדיין מופיעה על מסכי הקולנוע? סאגת ״דמדומים״ לא נגמרה כבר? אפשר לאכסן אותה בארגז ״אחת הפאדיחות הגדולות של הקולנוע״ ולהמשיך הלאה? ללהק את סטיוארט לתפקיד של שחקנית מתחילה שכשרונה מוטל בספק זה כבר ברמת הפארודיה, וזה מוציא לא רק מהדעת, אלא גם מהחוויה שהסרט מבקש להעניק לצופים.

רסיסים של תודעה

אבל אולי גם זה מכוון? אולי עיצוב דמויות המשנה נוגע להחלטות קולנועיות נוספות שנלקחו בסרט, שמטרתן לבדל את הגיבורה מסביבתה? כך, למשל, הצילום יוצא מפוקוס כשהדמות יוצאת מפוקוס, מפריד בינה ובין העולם. באופן דומה, העריכה מתבלבלת יחד עם הדמות הראשית, זורקת את הצופים לסיטואציה חדשה ולא מוכרת בלי שום הכנה מראש. כלומר, כמעט בכל סצנה וסצנה, במיוחד בשלבים המתקדמים של הסרט והמחלה כאחד, נדרשים הצופים והגיבורה חולת האלצהיימר להבין איפה היא, מה קורה בסצנה הנוכחית ואיפה נגמרה הקודמת. כך גם נזרעים מדי פעם בפעם רסיסי פלאשבקים לטובת ייצוג של תודעתה המקוטעת של הגיבורה.

רוץ אלק, רוץ. בולדווין ב"עדיין אליס" (צילום: יח"צ)

החלטות אלה ורבות נוספות, מעידות על ניסיון ליצור שפה קולנועית שתעביר באופן המוחשי ביותר את מה שחווה הגיבורה, והבעיה היחידה עם סוג כזה של קולנוע הוא החשש לבגידה עצמית. ב״עדיין אליס״ זה אכן עובד הפוך ויוצר אפקט מנכר במקום מחבר, והתוצאה היא סרט סטרילי על נושא מלא רגש. ייצוג מדוייק למדי של התמודדות עם אלצהיימר, אבל סרט קטן הרבה יותר ממה שהוא יכול היה להיות. אבל היי, לפחות הוא זיכה את ג׳וליאן מור באוסקר סוף כל סוף, אז אולי בכל זאת זה היה שווה את זה.

» עדיין אליס - מועדי הקרנה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ