אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אולי בכל זאת": כמו פלירטוט לא מחייב

הקומדיה הרומנטית בכיכובו של דניאל רדקליף מרעננת וחיננית, אבל רוב הסיכויים שתשכחו מה קרה בה עוד לפני שתחזרו הביתה מהקולנוע

תגובות

צימוד המילים החזק ביותר בשפה האנגלית הוא What If. את זה יאמר לכם כל כותב, קל וחומר תסריטאי, משום שבכוחן של שתי המילים האלה להוות את ניצוץ ההשראה הראשוני לכל סיפור, או אפילו להפוך על פיה עלילה חסרת ברק. מה אם גרמניה הייתה מנצחת במלחמת העולם השנייה? מה אם גיבורי על היו באמת קיימים? ומה אם היה לגברים את הכוח לדעת מה נשים רוצות? משחקים אלה ואחרים בנדמה לי היוו הנחות בסיס לכמה וכמה סרטים, כשככל שהשאלה המנחה מופרכת וגרנדיוזית יותר, כך תהיה העלילה פנטסטית או מאגית יותר. בבסיסו של הסרט ששמו המקורי הוא בדיוק ״מה אם״, נמצאת שאלה מאכזבת למדי יחסית לשימוש הישיר במונח - מה אם בחור רוצה יותר מידידות מבחורה שיש לה כבר חבר? זוהי לא ממש שאלת ״מה אם״ קלאסית, או מעניינת במיוחד, ולכן השם העברי ״אולי בכל זאת״ מיטיב לתאר את רוח הסרט טוב מהמקור -לא מה היה קורה אילו רק דברים היו נראים אחרת, אלא מעין תקווה קלושה שאפשר אחרת.

» אולי בכל זאת – כל הפרטים ומועדי הקרנה» איך תבחרו סרט מושלם לוולנטיינס דיי?

הבחור הוא וואלאס (דניאל רקדליף), שכבר למעלה משנה לא מצליח להתגבר על שברון הלב האחרון שלו ואף נשר מלימודי רפואה בשל כך. בעצת חברו הטוב אלן (אדם דרייבר) הוא הולך למסיבה, בה הוא פוגש בצ׳נטרי (זואי קזאן), אנימטורית המתמודדת עם שאלות קריירה בעצמה, ובין השניים נוצר קליק מיידי. וואלאס שמח ללוות את צ׳נטרי הביתה, אבל פחות מבסוט כשהוא מגלה שיש לה חבר שמחכה שם (רייף ספול). היא מציעה שהיות והתחברו טוב ומהר כל כך יישארו ידידים, ולמרות שליבו ודאי אומר לו אחרת, וואלאס מסכים. באותה מסיבה מתחברים גם אלן וניקול (מקנזי דיוויס), אותם נאלץ גיבורנו לראות מתמזמזים ללא הפסקה בעוד הוא ממשיך בקשר האפלטוני עם צ׳נטרי ונפתח אליה יותר ויותר. אל הדרמה מצטרפת דליה (מיגן פארק), אחותה של צ׳נטרי, המעוניינת בוואלאס כריבאונד לאחר שגם ליבה שלה נשבר לאחרונה.

זניח אבל חינני. "אולי בכל זאת" - טריילר:

קללת החברות

את הסרט ביים מייקל דוז, שברזומה שלו נמצאות קומדיות מטופשות יותר ורומנטיות פחות (״Take Me Home Tonight״, ״Fubar״). את התסריט כתב אלן מסטאי, שהתבסס על מחזה בשם ״סיגרים ומשחת שיניים״, מה שמוכיח שעניין בחירת השמות הלא משהו ליצירה הזו החל הרבה לפני שהגיעה לקולנוע. אגב, בקנדה, מולדתו של הסרט, הוא קרוי ״The F Word״, משחק מילים משעשע על מילת הקללה הנפוצה שמתחילה באות זו וגם על המילה ה״מקוללת״ חברות. בארצות הברית פחדו ששם כזה ישנה את הגבלות הצנזורה על הסרט ובחרו לכוון לקהל רחב יותר, והסרט אכן חביב וחסר ייחוד באופן מובהק.

בכל זאת מרענן שעלילת הסרט מתרחשת בטורונטו וקצת בדבלין, ובכל זאת מדויקת בו תחושת חוסר האונים לגבי החלטות הקריירה של הדור הזה. ייתכן שההרגשה של אנשים צעירים שאין להם מושג מה הם עושים בנוגע לבחירות מגדירות חיים והרות גורל תמיד הייתה קיימת, אבל אנו חיים בתקופה בה מותר להגיד זאת בקול רם - זכות אותה נדמה שכולם מרבים לנצל. עוד בעניין העידן הנוכחי, ועל אף שימי הביניים נגמרו ככל הידוע, עדיין נשמרו דעות לפיהן גבר ואישה לא יכולים להיות רק ידידים. גם ה-friend zone, תפיסה ניאנדרטלית שצברה תאוצה דווקא לפני עשור או שניים, לפיה כולנו מסווגים את בני המין השני כבאים בחשבון לזיווג או לא, כנראה כאן כדי להישאר. אבל לכאורה, אנו חיים בעידן אחר, שבו קשר זוגי או רומנטי מוגדר בידי סקס, עולם שבו סקס הוא המטרה, ולא האמצעי להשגת מטרות כמו קירבה ממושכת.

הדרך הבטוחה לידידות אפלטונית. "אולי בכל זאת" (צילום: יח"צ)

לא לחינם מכיל ״אולי בכל זאת״ רגעי צפייה של גיבוריו בשני סרטים משנות ה-80 - ״הנסיכה הקסומה״ ו״הדבר״. בחירה זו באה ללמד על הדור המסויים מאוד אליו משתייכים הגיבורים, שכנראה התבגרו בסוף המאה הקודמת ומוצאים עצמם לפתע כמבוגרים עם אחריות במאה הנוכחית. התחושה היא שגם הסרט עצמו נותר תקוע מחשבתית כמו הדמויות הראשיות בו, מה שמתבטא במספר החלטות קולנועיות. הדיאלוגים השנונים מוגשים בקצב כה מהיר עד שדמות אחת מתחילה את המשפט הבא לפני שהראשונה סיימה את הראשון. זה לא תורם לתחושת אותנטיות, אבל מתכתב היטב עם חוסר הכנות המאפיינת את הגיבורים ואף מסייע לחפות על כך שההתרחשויות בסרט מועטות. מצד שני, בשל הדרמה הבסיסית הדלילה יחסית, כנראה שיוצרי הסט לא יכלו לוותר על מספר סצנות מאולצות בהן גיבורינו מוצאים את עצמם זה מול זו בעירום או במצבים שמגבירים עד הגחכה את האינטימיות ביניהם, אך ללא מימוש גופני. זה מטופש בערך כמו לקרוא לדמות ראשית צ׳נטרי, כלומר ״תפילה״.

דמויות המשנה מלוהקות נכון ומהוות מכשולים נאותים לגיבורינו, או מראה משונה במקרה של הזוג הנוסף אלן וניקול. בתפקידים הראשיים, קזאן מקסימה כהרגלה ומעצבנת מעט יותר מבדרך כלל, ורדקליף יוצא מעורו כדי לגלם גבר מורכב ככל האפשר, לפעמים מעבר למה שהדמות מצריכה. ייתכן שזהו אפקט הארי פוטר לשעבר, שעדיין מכריח את השחקן לעבוד קשה כפליים כדי להשיל מעצמו את התפקיד האיקוני שהפך אותו לשחקן קולנוע מלכתחילה. הפעם אין לו ״קרניים״ אבל הוא שמר על המבטא הבריטי שלו, זה שגורם לו להגיד arsehole במקום asshole. באותו נושא, זה פשוט לא ייאמן כמה פעמיים אפשר להכניס את המילה ״חרא״ ונגזרותיה לסרט אחד, באופן שממש מסיח את הדעת בשלב מסויים. לו הדיונים על סוגי יציאות היו משרתים משהו בעלילה, ניחא. אבל במקרה של הסרט המדובר זה סתם לא נעים, וחבל משום שהחוויה הכללית נחמדה בסך הכל, גם אם קצת חסרת אופי.

תמונת מראה משונה. אדם דרייבר ומקנזי דיוויס (צילום: יח"צ)

״אולי בכל זאת״ ניחן בחינניות מסוימת, כשם שהוא לוקה בזניחות מסוימת. הוא מה שנקרא יומית לא מחייבת, שאפשר למצוא לה מקבילה בשדה הסמנטי של מערכות יחסים. זה לא ממש סטוץ בגלל שאין בסרט שום דבר מסעיר, ובטח לא מערכת יחסים ארוכת טווח או אפילו כזו שתישאר אתכם בדרך הביתה מהקולנוע. הצפייה דומה יותר לפלירטוט נטול ציפיות, או אולי שיחה אגבית ספק רומנטית ספק חברית על נושאים כמו גבולות במערכות יחסים והדילמה בין אהבה לקריירה. רק אל תשאפו ליותר מדי, אין ספק שהסרט עצמו לא עשה זאת.

» אולי בכל זאת – מועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#