אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"העבר": דרמה כמעט מושלמת

אחרי שזכה באוסקר עם "פרידה", הבמאי האיראני אשגר פרהאדי חוזר עם סרט מהמם בעוצמתו שמתפתל סביב עצמו ועושה בית ספר באמנות סיפור הסיפורים

תגובות

בשנת 2012, "פרידה" עוטר השבחים של הבמאי האיראני אשגר פרהאדי זכה באוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, תוך שהוא מנצח את "הערת שוליים" הישראלי. האוסקר היה הפנינה האחרונה בשרשרת בוהקת של זכיות שהחלה עם פרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין 2011, והפכה את שמו של פרהאדי לתקווה הבאה של הקולנוע האיראני. לכאורה, הסרט הבא של הבמאי אמור היה להיות חתיכת מבחן.

» העבר - כל הפרטים ומועדי הקרנות

אבל כנראה שקולנוענים מאיראן לא יודעים מהו פחד, שכן פרהאדי החליט להכפיל ולשלש את האתגר ולעשות את סרטו הבא בשפה הצרפתית. קפיצת מדרגה הכרחית בקריירה של יוצר ממדינה שרודפת את האמנים שלה, אבל גם סיכון לא מבוטל, שכן פרהאדי מתמחה בדרמות מבוססות סיפור ודיאלוג. את התסריט של "העבר", סרטו החדש, הוא כתב בפרסית תוך שבילה שנתיים מחייו בעיר האורות כדי להבין טוב יותר את הלך הרוחות המקומי ואת רזי השפה היומיומית של הפריזאים. התוצאה היא לא רק הדרמה המשובחת והמורכבת ביותר שראינו על המסך מאז, ובכן, "פרידה", אלא גם בית ספר שלם בסרט אחד בכל הקשור לאמנות סיפור הסיפורים. 

מורכב ומשובח. "העבר" - טריילר:

על העלילה מוטב לדעת כמה שפחות, כי כל פיסת אינפורמציה מתגלה כגורלית ככל שהסרט יתקדם. אם לפרוש את מארג הדמויות הראשיות, הסרט נפתח עם הגעתו לפריז של אחמד (עלי מוסטפא, "לילה"), שנאסף משדה התעופה בידי זוגתו לשעבר, מרי (ברניס בז'ו, "הארטיסט"). מטרת הביקור תתברר במהרה, אבל קודם אנו מופתעים יחד עם אחמד מהגעתו לביתו הישן. זאת משום שהבת הבכורה שאותה ציפה לפגוש, לוסי (פולין בורלה, "החיים בוורד"), איננה. לעומת זאת, נמצא שם ילדון שאחמד איננו מזהה, שמו פואד (אלייס אגוייס), המשחק בחצר עם הבת הקטנה, ליה (ג'ין ז'סטאן) שדווקא כן מזהה את אחמד גם ממרחק הזמן. פואד הקטן הוא רמז עבה מספיק להימצאותו של גבר אחר בחייה של מרי, סמיר (טאהר רחים, "נביא"), שמחכה בצללים לתורו להיכנס אל תוך הקלחת העלילתית המתבשלת. הגעתו של אחמד היא הניצוץ שמצית את פתיל הסיפור, שאחריו שום דבר לא יהיה כשהיה ואמיתות כואבות וכואבות יותר ייחשפו במלוא עוזן.

ידיים של אמן

כבר מהתמונה הראשונה יכול הקהל להרגיש לא רק בידיים בטוחות, אלא בידיים של אמן אמיתי. כשמגיעות כותרות הפתיחה, המשתלבות בסצנה השנייה בסרט, עבורי כבר היה מדובר בשבי שמתמסרים אליו מרצון. פרהאדי אמנם ניחן באיכויות של סופר קלאסי, אבל אינו מצטיין בהמצאת שמות ייחודיים לסרטיו, שיהפכו אותם לנבדלים, למרות שאולי אין צורך בכך – היצירות עצמן נצרבות בזיכרון ומקועקעות בנפש. כאילו הבמאי הפך את המילה "פרידה" לשלו, וכעת גם את המילה רבת המשמעות "עבר".

הסיבה הראשונה לגדולתו של הסרט היא האופן בו בוחר הבמאי לספר את הסיפור. לו היה מוסר לנו את האינפורמציה בכמעט כל צורה אחרת, היה מדובר בעלילה בנאלית של מלודרמה פשטנית. אבל "העבר" חושף טפח ומסתיר טפחיים, כאשר כל גילוי חדש מבטל את מה שידענו וחשבנו עד לנקודה זו ומתחיל תיאוריה חדשה על הפלונטר שהוא מערכות היחסים בין כל הדמויות. הסרט לא מתפתל במובן המקובל של המילה – כל טוויסט עלילתי בו הוא מהפכה של ממש. מדויק יותר יהיה לומר שהסרט מתהפך על ראשו בכל כמה דקות, מפזר את החלקים שצבר עד כה על רצפת אולם הקולנוע ומאפשר לנו בדיוק את הזמן הדרוש כדי לא רק ללקט אותם חזרה, אלא גם להרכיב מחדש את הסיפור. אבל אז הוא עושה את זה שוב. ושוב. כל פירוק והרכבה שכאלה מחזקים קשר נוסף שנבנה במהלך הסרט - את מערכת היחסים עם הקהל.

כל טוויסט הוא מהפכה. בז'ו ורחים (צילום: יח"צ)

מה הסיפור שלך?

את המשענת למהלכים הסיפוריים הלא שגרתיים מספקות הדמויות, עליהן יכול הבמאי-תסריטאי להודות לא רק למקלדתו אלא גם לצוות שלו. בז'ו זכתה, בצדק רב, בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן, על הופעתה כאישה צופנת סוד ששגיאות העבר נוכחות וקיימות בחייה לא פחות מאשר ההווה. שני הגברים משני עבריה פנומנליים לא פחות – רחים מצדיק את הבחירה בו כי הציר המרכזי של הסיפור מתקדם כל הזמן לעברו והופך אותו מדמות משנה פונקציונאלית לדמות מרתקת ורבת רבדים לא פחות מחבריו, מה שהצריך שחקן בעל שיעור קומה לתפקיד זה. מוסטפא, המייצג יותר מכל את הקשר בין הבמאי המהגר לצרפת של ימינו, מעניק לסרט את מימד הרוגע והסבלנות שהוא כה כמהה אליו, בתוך ים של דמויות אמוציונאליות ורדופות. ההתעקשות שלו לראות תמיד את הצד השני היא גם זו שבסופו של דבר עושה הכי הרבה נזק, מה שמוביל לשחקנית נוספת שראויה לשבחים - בורלה הצעירה, שסוגרת שנה מצוינת לצעירות צרפת בקולנוע, יחד עם "צעירה ויפה" ו"כחול הוא הצבע החם ביותר".

בגזרת המגרעות היחסיות, אפשר לומר ש"העבר" מצוי ממש כפסע משלמות, או ליתר דיוק – רבע שעה ופיתול עלילתי אחד פחות והסרט היה מושלם. כפי שהוא כרגע, 130 דקותיו אמנם מהממות בעוצמתן ומרשימות במורכבותן הסיפורית, אבל גם סוחטות ומכלות את כל מאגרי האנרגיה של הצופה.

מראשיתו ועד סופו, "העבר" עוסק בחוסר תקשורת מובנה בין אנשים, הנובע לא מאי הקשבה או אי רצון לחשוף את צפונות ליבנו, אלא מכך שכל אחת ואחד מאיתנו שבוי בנראטיב מאוד מסויים לגבי סיפור חייו. הסרט מזכיר לנו זאת במישרין, בתוספת אזהרה על פגיעה אפשרית דווקא באהובינו. בעקיפין, הסרט מראה לנו השלכות אפשריות לדרך זו, בה החיים הם בעצם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים - שמצידם עסוקים בסיפור שלהם. בתור מתבונן מהצד קל לראות את הטעויות של הדמויות בסרט ואף לרצות לצעוק אל המסך "לא! אל תעשה את זה!", כנהוג בסרטי אימה דווקא. את התסכול והחמלה שאולי תחושו כלפי הדמויות, כאילו ממליץ הסרט לנסות וליישם גם בחיים האמיתיים - בכל ניסיון תקשורת עם בן אנוש אחר, שכלוא, ממש כמונו, בסיפור שהוא מספר לעצמו.

העבר - מועדי הקרנות

*#