אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מלון גרנד בודפשט": היופי הוא העיקר?

סרטו של ווס אנדרסון מספק למעריצים את מנת העיצוב הנפלא והפלגמטיות החיננית לה הם מצפים, אך למרות גלריית שחקנים כמעט מושלמת - לא מתרומם מעבר לשטאנץ הרגיל

תגובות

שטפן צווייג היה סופר יהודי-וינאי שחי ופעל באוסטריה ובגרמניה של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. לשיא תהילתו הוא הגיע בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. זוהי התקופה בה מתרחשת מרבית עלילת "מלון גרנד בודפשט", סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי ווס אנדרסון ("ממלכת אור הירח", "משפחת טננבאום"), שהפך לשם נרדף למילה "היפסטר", לא תמיד באשמתו ולא תמיד באופן מדויק. הסרט, שפתח את פסטיבל הקולנוע האחרון של ברלין וגם זכה בו בפרס, מתואר בקרדיטים ככזה ששאב השפעה והשראה עקיפה מכתבי צווייג, אבל בכל פריים ופריים בו אפשר לזהות את עיצוב התמונה והפסקול הייחודיים לאנדרסון. ובהחלט אפשר להתייחס לכך כאל מחמאה או טרוניה באותה המידה.

» מלון גרנד בודפשט - כל הפרטים ומועדי הקרנות

הסרט קבע לעצמו כנקודת פתיחה בית קברות בעיר לוץ, שם נערה פוקדת אנדרטה של סופר ידוע בשם "מחבר" (Author) כדי לקרוא בה את ספרו "מלון גרנד בודפשט". דרכה אנו עוברים אל מר מחבר, בגילומו של טום ווילקינסון, שמצידו מחזיר אותנו לימי נעוריו, אז היה נראה יותר כמו ג'וד לאו והתאכסן במלון ששימש השראה לספרו. רובד סיפורי נוסף נפתח כשהבעלים של המלון, מר מוסטפא (פ. מוריי אברהם), מגולל בפני אורחו ובפנינו את סיפור חייו שהוביל אותו למלון המפורסם. במיוחד את הפרק בו התקבל לעבודה כנער לובי (בשלב זה מגלם את הדמות טוני רבולורי) המכונה "זירו", ונלקח תחת חסותו של מר גוסטב ה. (רייף פיינס), השוער הנערץ של המקום בימי הזוהר שלו. אל התמונה נכנסות ירושה גדולה המטריפה את הדמויות, אהבה צעירה על רקע מאפיית בוטיק, ויבשת אירופה המצויה על סף שינויים מרחיקי לכת.

העלילה מסמיכה. "מלון גרנד בודפשט" - טריילר:

זהה את השחקן

קשה עד בלתי אפשרי להתכחש ליופי ולדייקנות של הסרט, אותו השיג אנדרסון הפרפקציוניסט והכפייתי לפרטים הקטנים בזכות מוחו הקודח, צלמו הקבוע רוברט ד. יואומן וצוות הארט המתמיד שלו. וכל עוד ימשיך הבמאי להשתמש בשירותיו של המלחין המדופלם אלכסנדר דספלה, מרגע הפתיחה ועד לסיומם המוחלט של הקרדיטים האוזניים יהיו מרוצות לפחות כמו העיניים. עם זאת, לבחירות של אנדרסון יש גם חסרונות, או שאולי הן נולדו מראש כדי לחפות על נדבכים קולנועיים אחרים בסרט שלא משתווים לרמת הגימור האודיו-ויזואלית.

» ראיון: המשפחה הפרפקציוניסטית של ווס אנדרסון

המשחק "זהה את השחקן", החביב על הרבה צופי קולנוע, הופך בסרט הזה למתיש ממש. מלבד שחקני הבית של ווס אנדרסון – ביל מאריי, ג'ייסון שוורצמן, אואן ווילסון, אדריאן ברודי, ג'ף גולדבלום, בוב באלאבן ועוד – על המסך צצה גלריה שלמה של כוכבים שעדיין לא שיתפו פעולה עם הקולנוען, או שעשו זו רק פעם או פעמיים בעבר. בהם ניתן למנות את סירשה רונן, מתייה אמלריק, ליה סיידו, ווילם דפו, אדוארד נורטון, הארווי קייטל וגם טילדה סווינטון מאחורי טון וחצי של איפור. למרות, או אולי בגלל, הקאסט המרשים עד התעלפות, קשה מאוד לדבר על משחק בסרט הזה.

כמו ברובם המוחלט של סרטיו של אנדרסון, במיוחד במאוחרים שבהם, העומס החזותי יוצר ריחוק מסוים, אפילו ניכור, בין המסך לצופים. בנוסף, אנדרסון ממשיך לא לתת לדמויות שלו להתפרק, או אפילו להחצין רגשות באמת ובתמים. כל שחקן, אדיר ככל שיהיה, לא יכול לעשות הרבה עם שורות דיאלוג בודדות, דקות מסך מועטות ואווירה כללית של מוסד לאוטיסטים. מאידך, יש בסרט שני רגעים בהם הרגשתי משהו כצופה. האחד הוא הרג מאוד לא הכרחי, אך מסוגנן כמובן, של חיה חסרת ישע המלווה בהתייחסות לא מכבדת, אך ממושכת, לגופתה. האחר היה סצנה בה שתי הדמויות הראשיות, בגילומם של פיינס וריבולרי, כן מנסות להביע את רגשותיהן באופן מוחצן לאחר רגע כמעט-דרמטי. התוצאה הייתה מביכה באופן שמלהיט את קצות האוזניים, כך שאולי טוב שגם בסרט הזה אנדרסון שוב מתחמק מטיפול אמיתי וכן בדרמה ורגשות אנושיים.

רייף פיינס ואול דה סינגל ליידיס (צילום: מתוך הסרט)

סרט מסוג בבושקה

ברמה המטא-קולנועית זהו סרט על האופן בו אנו צורכים אמנות וסיפורים, דבר אירוני מאין כמוהו. עבורי, "בודפשט" משלים סופית ורשמית את המעבר של ווס אנדרסון מקטגוריה של במאי מספר סיפורים לזו של בורא עולמות. לסרט בהחלט יש אסתטיקה סיפורית, אבל היא מעידה יותר על הרדידות שלו מאשר על מורכבותו. זהו סרט מסוג בבושקה, שכל דמות או קו עלילה בו מובילים לסיפור שבתוך הסיפור, עד לנקודה בה הכל מתחיל להיסגר חזרה. אבל הצפייה עצמה מזכירה יותר משחק חבילה עוברת, שכן עטיפת גרעין הרעיון אותו רצה היוצר להעביר בעוד ועוד שכבות של נייר מרשרש לא מעידה על מורכבות סיפורית, אלא על הטעיות וכזבים שנועדו לכסות על האמת הדלה. בסוף החבילה, לב ליבו של העניין קצת מבאס יחסית לציפיות שנוצרו. גם הערות מטא-סיפוריות מוצלחות כמו תהייה לגבי מקור הביטוי הלועזי "והעלילה מסמיכה", רק מעצימות את הכישלון היחסי של הסרט, שהרי עלילתו דלילה ולכן זרועה בהסחות דעת והתעכבות על כל מה שאינו העיקר. קשה שלא להיות ביקורתי כלפי סרט שמתעקש להצביע על מגרעותיו בעצמו, בעודו מבטיח המון אבל לא עומד בבסיסית שבהתחייבויות בין קהל ויצירה – לנסות לעניין.

» ההבטחה הממומשת של מרטין סקורסזה

סביר להניח שגם אם ווס אנדרסון ייקלע מתישהו בקריירה לבימוי סרט פעולה הוליוודי עתיר תקציב, הקומפוזיציות ידגימו סימטריה מוקפדת, המצלמה תנוע בין החללים המעוצבים בסגנון רוקוקו בקווים ישרים ותתעלם מקירות כאילו הסט הוא בית בובות ענקי, והדמויות ינועו בתוכם בפלגמטיות חיננית לצלילי מוזיקה נעימה ולא מאתגרת. אפשר להבין איך למעריציו של אנדרסון לא נמאס לראות את אותו סרט שוב ושוב – כשאוהבים משהו, אין צורך לתקן את מה שאינו מקולקל. אבל איך לאנדרסון עצמו לא נמאס? למה לא חשוב לו לחדש ולהתרענן? בעוד במולדתו הוא נחשב לאפקטיבי ואהוד, מעבר לים מבקריו הקשוחים נהגו לכנות את יצירותיו קלילות ואפילו שטחיות. הכוונה במשפט האחרון הייתה לשוב אל שטפן צווייג, אבל אם עדיין חשבתם על אנדרסון – קשה להאשים אתכם.

מלון גרנד בודפשט - מועדי הקרנות

*#